אין לי מושג כמה עולה דירה ברחוב מונטיפיורי 21 בתל אביב. הבניין חדש לגמרי, ממוקם היטב באזור לב העיר ונעוץ במורד רחוב שמתחיל צפוף וחורק, אבל זולג מהר יחסית לשני נתיבים, תוך שהוא מפזר באוויר הבטחה של ים, וטעמי מלח.
המרפסות הקטנות שיוצאות החוצה מהקומות דורשות, אם אתם לא בעניין של אקסהביציוניזם טוטאלי, קוד לבוש מסוים, אבל יש אינטימיות יחסית, ושקט סביר מאוד בהתחשב בלוקיישן. אה, ויש גם חניה.
אני לא יודע כמה עולה המנדף של "טריגר", מסעדת הבשר החדשה שהתמקמה לפני שבועות ספורים בקומת הקרקע של אותו מונטיפיורי 21, אבל מניסיוני, מדובר בכסף גדול, ענק, ובאלמנט קריטי שבלעדיו, למעשה, אין מסעדה.
כפי שניתן להבין, אני לא איש של חשבונאות או נדל"ן, אבל יש דברים מסוימים שכל אחד יכול להבין בעודו מחכה לשני כיסאות על הבר הכי לוהט בעיר כרגע. למשל, שמי שהצליח לקנות דירת מיליונים חזיתית בבניין הזה צריך לגשת לאחראי על המנדף, ולסגור איתו עסקה, שתמציתה גזירת קופון הדדית אך פשוטה - יותר מהריח הזה לתוך המרפסת שלי > יותר ערך לדירה.
דוגמני בשר. טריגר
האנשים שמאחורי "טריגר" - אורי רז, איתי ביטון, נדב רמות, חן יעיש ושגיא טריגר, חמישה שותפים שעושים גם, בין היתר, את "פאט קאו" ו"קוקו במבינו" - נכנסו לחלל היפה לכשעצמו של "דוד ויוסף", והצהירו שהם יסתפקו ב"קוסמטיקה קלה". זאת הייתה, כפי שניתן לנחש, הכרזת כוונות תמימה מאוד.
במקום הקוסמטיקה התקבל משהו שהוא קצת לונדון וקצת ניו יורק, שבא לסאבלט קיץ קצר בארץ והחליט להישאר. החזית יפה מאוד, וחריגה מאוד, בטח בהתחשב בסטנדרט המסעדני הרווח שהרבה פעמים מותיר אותך תוהה מה בדיוק קורה בחלל הזה, איפה השלט, ולמה מקום של אוכל עושה מאמץ גדול כל כך לסגור את עצמו לרחוב.
חלק מהחזית היא מרפסת הושבה חיצונית (אם כי ביושבכם שם אתם למעשה הופכים את עצמכם לדוגמני בשר עבור העוברים ושבים. וכן, הם שבים ונעמדים ועוצרים את האוטו. גם אתם הייתם מתנהגים ככה במקומם), ובפנים יש בר כיפי (ונוח מאוד, כיסאות וגובה של כיסאות וזווית של כיסאות, מישהו חשב כאן גם על זה), מעין טריבונה שמשקיפה על האקשן, וגם קומה תחתונה שבקרוב תהפוך לבר נוסף, אבל אנדרגראונד, עם דיבורים על תפריט ייעודי ושיגועים נוספים.
הלב אבל, כראוי, הוא שילוש לא קדוש אך כן כזה שמוריד אותך על הברכיים בסופו של דבר, מתפלל לעוד - המטבח הפתוח יחסית של ניסן אלחסוב ("מנטנטן"), מקרר הבשר האימתני ופורסת אחת אדומה.
הקודקוד הראשון הוא בעצם ריקוד לוהט, על גבול האירוטי, בין הפלאנצ'ה לידיים של אלחסוב וטבחיו. האחרון הוא מכונה אדומה ולוהטת לא פחות שממוקמת בדיוק מול הכניסה, במה שהוא לבטח מהלך הפנג-שוואי הכי מוצדק שהיה כאן כבר הרבה זמן. והאמצע, שהוא גם ההתחלה וגם הסוף, הוא הבשר. זה אולי לא הגיוני טריגונומטרית, אבל זה מאוד נכון כשמתחילים לאכול.
"על כל דבר חשבנו וניסינו וחשבנו עוד וניסינו עוד, עד שהיה כמו שרצינו", משחזר טריגר, איש הבשר של המסעדה. הוא פותח את הבוקר עם אלחסוב בסיבוב נטול הגדרות ("מדברים אוכל ורואים אוכל וחושבים אוכל") בשוק הכרמל, מפקח במקביל על מרעה הבקר של המסעדה, מנהל דיאלוג קצבים מתמיד עם כל המעורבים ובזמנו החופשי מפנטז כבר על משמרת הפלאנצ'ה הבאה שלו.
אני מנסה להכניס את כל זה ל-24 שעות, משקלל את הפתיחה האינטנסיבית ואת הילדים שלבשו לעת עתה דמויות טלפוניות בלבד, ומנמיך יותר ויותר את שעות השינה, ועדיין לא מבין. "אתמול סיימתי כאן, ועם האדרנלין הצלחתי להירדם רק בשלוש, שלוש וחצי", תיאר. "ההשכמה שלי הייתה בשש וחצי, אבל אני לא מתלונן. זה הזמן שלנו. עכשיו. זה כמו טיול לחו"ל - אתה שם 24-7 ולאט-לאט נוחת חזרה".
העיניים של טריגר בורקות. החיוך רחב. התנועה חלקה במסדרונות ודרך הדלתות, במדרגות ומול הלקוחות. "זה, בדיוק זה, היה החלום שלנו", הסביר, "וזה יצא בדיוק כמו שרצינו. בדיוק".
אז מה אוכלים כאן בעצם? החלום של טריגר ושותפיו נשפך לתוך תפריט מהודק מאוד, עמוד אחד קטן של ביטחון עצמי ואינספור שיופים. "אני יודע שאסור לי להתאהב בשום מנה שאנחנו עושים ומביאים לביקורת", הוא צוחק, "כי רק מעטות עוברות את המבחן וממש מגיעות ללקוחות בסופו של דבר".
זה נפתח, באופן טבעי, ב"התחלות" - לחם קלוי עם "חמאת קצבים" (שכבר הצליחה לבסס מוניטין מכובד ברחבי העיר) ופלפל חריף שעושים במקום (26 שקלים), שפיץ שייטל בכבישה קרה, מרהיב בצבעיו ועמוק מאוד בטעמיו, עם חרדל (שכן, מכינים במקום, אתם מתחילים להבין מה הולך פה, נכון?) ושמן זית (49 שקלים), טרטר שייטל וגם שורט ריב (39 שקלים), שעושה חסד לאובססיית הבשר המפורק שהתפתחה פה בשנים האחרונות, אבל גם קובר לה, עם בישול ארוך מאוד, שתוצריו נערמים עם איולי ופלפל חריף על משולש ברוסקטות קלויות, ומספקים את אחד הביסים הכי טובים שאכלתי לאחרונה.
חלקת ירקות ייעודית מתבססת על החווה האורגנית של חברי הקבוצה בחוקוק, והופכת על ראשה את מנגנון העבודה המוכר כאן. "במקום שאראה מה יש ואתחיל לבנות משם מנה, אני מבקש מראש ירקות מסוימים, חסה עם מתיקות או מלפפון ועגבניות כמו פעם, כי אני יודע מה אני רוצה לעשות", הסביר טריגר.
התוצאה היא קולורבי צלוי וסלט קיסר עם גבינת פטה וצלפים טריים (56 שקלים), למשל, או מנת אנדיב סגול וגם מה שמוגדר כאן כ"עגבניות", ולמעשה סלט עם שאלוט וצ'רביל ושמן זית מתובל.
האגף הבשרי - מגידול ייעודי של פרות הולשטיין בוגרות - מוסיף איפוק ונמנע אף הוא מהשתוללות. וכן, אני מדבר גם על מחיר.
יש כאן סינטה ופריים ריב, שניהם מיושנים על העצם (48 שקלים ל-100 גרם, בערך חצי ממה שהתרגלנו לשלם פה), פילה בקר ("היום אין, למשל", סיפר טריגר, "אבל יש המון דברים אחרים, כי אנחנו קונים הרי את כל הפרה, ויודעים לעשות ממנה הכול"), נתח T-CUT משתנה, במשקל 220 גרם (79 שקלים), וגם המבורגר מבוסס פיקניה וזולג גבינה (75 שקלים), שהיה, באין דרך בלתי מתלהמת לכתוב את זה - הכי טוב שאכלתי בישראל.
לבד מאלה, יש דנבר-קאט פרוס דק, שמצליח להוכיח כמה רחוק יכולים להגיע 120 גרם של בשר אדיר, ו"דלמוניקו" קצת אחר, בשיפוד ולא כנתח, עם עומק ושכל ויד, ולב. ליד הבשר יש צ'יפס קרוב לשלמות, "פירה רובישון" מושקע, כרישה צלויה וסלט ירוק כמובן.
לסיום יש צמד קינוחים בדמות מוס סמיך וטעים של שוקולד מריר שהונחת על קרם אנלגייז, וגם עוגת גבינה, ומעל הכול מרחף תפריט יין שעבר סלקציה קשוחה, וקוקטיילים שנרקחו כדי ללוות הכול בסולידיות (אך עם חיוך על הפנים) עד שתגיעו הביתה.
שיטת העבודה של אנשי "טריגר", והפילוסופיה שלהם, אם להשתמש במילה פחות טעימה אבל יותר מדויקת, מתחילה באוויר הנקי של רמת הגולן ומסתיימת מאות קילומטרים דרומה משם, בצלחת שנוגבה זה עתה עם לחם מכל נוזל שהיה עליה בשעתיים האחרונות.
המסלול הזה כולל מחשבה על הפרות וניסיון אמיץ לדבר על מוסר גם בהקשר הזה. "תראה, אנחנו לא מסתירים פה כלום, בסוף אני בן אדם שמוכר בשר", הסביר טריגר, "אבל אני לא מוכן לקנות פרה שהוטסה לפה וסבלה בייסורים, למשל, וכשאני כבר כן קונה - אני מכבד אותה בכך שאני לא זורק כלום. הכול מגיע לצלחת בסוף - בהמבורגר או בשיפוד, בנתח או בתבשיל".
המנגנון הזה מאפשר גם חשבון שומט לסתות בסוף הלילה, אבל בקטע טוב, וגם במחוזות כמו יין, למשל, שבהם אפשר היה לחשוש לניצול, כי בכל זאת מדובר במסעדנות תל-אביבית.
כל זה - הכניסה והמכונה שפורסת, המקרר והכיסא של הבר, הטמפרטורה של הפלאנצ'ה והמזגן, הבשר ומה שליד הבשר - מעיד על תשוקה ומסביר את העיניים הנוצצות. זאת לא קוסמטיקה, זה חלום.
"טריגר" (Triger), מונטיפיורי 21, תל אביב