איזור התעשייה של הרצליה פיתוח הוא סוג של תעתוע. מחד, המון מסעדות, מכל סוג ומין. במונחי מסעדות למטר רבוע, זהו בוודאי האיזור הרווי ביותר במדינת ישראל. אלא שכבר שנים ארוכות שכל המקומות בגזרה הינם חסרי ייחוד, גנריים. פעם זה היה אחרת. אוקיאנוס בקדנציית הרצליה, של אייל שני, פעלה שם. גם בר פירות ים האיכותית (אייל לביא), פטיסרי מזארין (אלון גולדמן) ופנגיאה של רועי סופר, אחת המסעדות המבריקות בישראל מאז ומעולם, פעלו שם.
זה היה מרחב שנתפס בשעתו ככזה שנכון לפתוח בו מקומות עם אופי. אלא שאחרי שהמקומות הנזכרים ממעל ואחרים נסגרו, הלכה המקוריות ופסה מהרצליה פיתוח. כמעט כל המקומות שנפתחים מאז ב"פיתוח" מיועדים בעיקר לשרת את עשרות אלפי עובדי חברות ההייטק הרבות מספור שם. תושבי השרון הדרומי (רמה"ש, הרצליה, רעננה) חובבי הקולינריה נספרים הרבה פחות ע"י יזמי ההסעדה באיזור. הם נתפסים ככאלו שאוכלים בתל אביב. במילים אחרות: המבורגר, סטייק או ניסואז אפשר אולי לאכול שם, אם רוצים יותר מזה וקצת יותר מטופל או מושקע צריכים לנסוע.
אך פואטי שרוזנברג החדשה, שמנסה לשנות משהו במאזן הזה, נפתחה בחלל בו פעל בשעתו הפטיסרי מזארין המצוין. את האחריות המקצועית על החלל הלא גדול נטל לידיו בני דרקסלר הצעיר, שעבד בעבר ביפו-תל אביב ובדוד ויוסף. הקונספט של רוזנברג איננו הרפתקני במיוחד אולי, אבל במונחי הבנאליות הגורפת של מרחב המחיה הוא יותר ממרענן: אוכל ישראלי ומזרח תיכוני בדגשים ערביים, עם נגיעת שף מוקפדת.
הגענו למסעדה החדשה, שלחלל שלה מימדים של ביסטרו, עם בר ארוך בקומת הכניסה וחלל נוסף בקומה השנייה. העיצוב עכשווי ונטול יומרות, פס הקול ברקע נעים, וצוות השירות חף מגינונים תל אביביים, שופע רצון טוב ולמרבה השמחה שולט היטב ברזי האוכל המוגש במקום.
התפריט מורכב מ'קטנות', 'בינוניות' ו'גדולות', לא משדר יומרנות ויש בו לא מעט מנות שעושות חשק. היינו ארבעה והלכנו על התחלה שהיא סוג של פתיחת שולחן: ירקות פחם (24 שקלים), חצילים וגבינת טולום (22 שקלים), פריקה ואבן יוגורט (18 שקלים) והבייגל של אליס (21 שקלים), כולם מאגף הקטנות; לצד כרובית צלויה (38 שקלים), דג נא עם סלט ירקות (56 שקלים) וסלט בלאדי (42 שקלים) מאגף הבינוניות.
ראשונות הגיעו ה'קטנות', והבינוניות' הצטרפו בהמשך. הירקות - בצל לבן וירוק, פטריות, עגבניות ועוד נצרבו היטב והיו מלאי טעם. לחצילים היה עסיס של קלייה נכונה וגבינת הטולום עשתה להם טוב. צלוחית הפריקי ביוגורט הייתה נחמדה; וגם הבייגל, עם עגבניות מרוסקות, סחוג ופלפל חריף לצידו, עשה את זה. זה היה סט נשנושי פתיחה שחשף חומרי גלם ללא פשרות ויד טובה במטבח ועורר אופטימיות.
סלט הבלאדי, הכרובית הצלויה והאינטיאס הנא בסלט תפקדו בפועל כמנות ביניים. הסלט היה קצת קטן מידי לטעמנו אבל כל הירקות בו היו טובים. הכרובית הגיעה עם רוטב עגבניות קר וטחינת קצח כהה וטופלה ללא רבב ובמנת הדג הנא היו נתחי אינטיאס טרי איכותי, סלט מירקות טובים, ביצה חצי רכה ושמנת חמוצה. זו הייתה מן מנת סנטה קתרינה שכזו, שחיברה פשטות רעיונית לפרודוקטים טובים מאד בהגשה וצילחות מוקפדים. אהבנו וסיכמנו את שלב הביניים כמספק בהחלט.
עיקריות: קבב טורקי עם כרוב 12 שעות (72 שקלים), שווארמה שוק טלה וירקות (74 שקלים) ונתח קצבים (110 שקלים). מנת הקבב - ארבע קציצות בדחיסות טובה ותיבול נכון, עם כרוב טעים, טחינה וסלט עשבים ליד, עשה את העבודה. נתח הקצבים, עם פירה טוב לצידו, הוכיח שברוזנברג יש מי שיודע לבחור בשר וגם לטפל בו. שווארמת שוק הטלה הייתה טובה קצת פחות משתי העיקריות האחרות. הנתחים בה היו מעט נוקשים. זו לא הייתה מנה בעייתית אבל בהשוואה ליד הטובה והמוקפדת שהופגנה בכל המנות עד כה, היא שכנעה פחות.
עוגת הגבינה (36 שקלים) שחלקנו לקינוח הייתה בסיסית אבל טובה בהחלט - עשויה בקפדנות, לא מתוקה מידי ובהחלט טעימה.
ראשית הארוחה לוותה בספקות גדולים. הייתכן מקום עם אופי באיזור התעשייה של הרצליה פיתוח (ובהרצליה בכלל)? סיומה העלה חיוך של סיפוק על פנינו. לא, זו איננה ברוט - השגרירה הנאמנה של מטבח הבלאדי הגלילי במובניו המקוריים והייחודיים; אבל זו מסעדה חביבה ולא נפוחה כלל, שגם מתומחרת הגון. השימוש שעושה דרקסלר בגנריות המזרח תיכונית בהטייתה הערבית-גלילית בצירוף סיבוב קט עכשווי, חושף כישרון, נדיבות, אהבת אוכל ודיוק. לא יומרני ברוזנברג, אבל רוב הזמן טוב. לאלו מבין תושבי הרצליה-רמה"ש שכבר שנים מבואסים מסבסטיאן העייפה, הרברט סמואל המוזנחת, שגב ארט ההזויה ושאר ירקות; אלו אינן סתם חדשות נחמדות, זוהי בשורה. אם תמשיך ברוח זו וברמה זו, רוזנברג תהפוך לברירת המחדל האיזורית הברורה ולאופציה קל"ב מוחשית וראויה לאוהבי האוכל באיזור.
רוזנברג, משכית 32, איזור תעשייה הרצליה פיתוח. 09-8980088
חשבון לארבעה:
