מאז נפתחה, לפני קצת למעלה מארבע שנים, זכתה מנסורה למיצוב של מסעדה סימפטית וראויה. המיקום, בלב איזור מוסכים בדרום תל אביב, בואך דרך סלמה, מרחיק אותה מכל סממני יוקרה וסטייל. העיצוב, עם דגשי וינטג' על הצד היותר פשוט של הסקאלה, מרחיק אותה גם הוא מווייב של יוקרה. האוכל סוחב לגסטרונומי אבל לא יורה גבוה מדי ולא מתומחר בפראות. כל אלו הפכו אותה למקום שנעים להגיע אליו ומתחשק להמליץ עליו.
יצאנו לשם בשבוע שעבר, סקרנים לראות מה קורה נכון לעכשיו במסעדה שנתפסה בעינינו כאחת היותר חביבות בשטח. את המטבח במנסורה מובילים אלעד דגן וטל סוחמי. התפריט שומר ברוחו על זה שרץ שם מאז הפתיחה: הרבה דגה, ירקות ונטייה לפשטות הנשענת על חומרי גלם מוקפדים, לצד טוויסט יצירתי מדוד ומאופק. ניכר שתפיסת העולם הקולינרית שם מפקיעה את המנות מבנאליה וגנריות אבל נשמרת היטב ממקדמי התנפחות ושופוני ומשאירה את האוכל בגובה העיניים.
אחרי שפע הפרגון האפריורי שאני רוחש למנסורה ולפני תיאור רשמים מהגסטרונומיה שם, אין לי ברירה אלא לתאר את התנהלות הצוות שם בערב בו ביקרנו. זו חובתי המתבקשת לקוראיי. לא, אינני מדבר על העובדה שהמלצרית שטיפלה בנו שלטה ברזי התפריט באופן חלקי ביותר. לזה אנחנו כבר רגילים מכמעט כל המסעדות כאן, וכמו שזה נראה כרגע, רק אל מן המכונה או - פנטזיה נהדרת: סיומה הסופי והמוחלט של המגפה - ישנו באמת את התמונה.
הגענו, מוכנים עם תו ירוק כמו שאנחנו רגילים. המארחת בפתח שאלה אותנו אם יש לנו "תו ירוק" אבל לא היה לה כל עניין לבדוק אותו. במהלך הערב כולו נראתה ההקפדה על כללי התו הירוק קלושה ומחופפת למדי. המסכות היו יותר על הסנטרים ופחות על הפנים, למרות שביקשנו שוב ושוב. כל הסועדים, צעירים יותר כאנשים בגילאי קבוצת הסיכון, הקפידו בהלכות מסכה לגמרי. למה זה מגיע להם? למה זה מגיע לנו בימים של שיאי הדבקה? לא נראה שההתנהלות הזו מייצגת התנגדות אידאולוגית לכללים. סביר שזו עייפות בלבד - ועדיין, זה לגמרי לא לעניין.
ועכשיו לאוכל. לא רק שה-DNA הקולינרי של מנסורה שומר על עקביות מאז פתיחתה, רבות מהמנות בתפריט נמצאו שם גם בביקורים קודמים שלנו במקום. זה אומר שהצוות המקצועי במקום, שיצא לדרכו לפני קצת למעלה מארבע שנים על תקן "צעיר ומתחיל", מרגיש בטוח בעצמו ובדרכו. בעיר שבה גם תפריטים במסעדות של שפים מנוסים מתחלפים בקצב כמעט אקספוננציאלי, זו הפתעה נעימה.
בתפריט יש אגף פתיחים קטנטן, אגף דגה נאה/קרה, שלושה סלטים, מספר וריאציות בשר קרות, מנות ביניים מן הים ומעט עיקריות מכל המגזרים. פתחנו בקרפצ'יו שרימפס קריסטל (72 שקלים), טרטר בקר (68 שקלים) וסלט עגבניות שטח (56 שקלים).
על קרפצ'יו השרימפס, מנה שאכלנו כבר בביקור קודם במנסורה, היו עגבניות שרי, חומץ שרי, שקדים, זעתר וצ'יפס מעלי לשון הפר. השרימפס היו דקיקים. מערך הטעמים שעליהם לקה באיזונו ונטה לחמצמצות יתר. יותר מזה: טעמיו היו גורפים ובלעו את השרימפס. בפעם הקודמת בה טעמנו את המנה הזו השרימפס נחתכו עבה יותר וגורמי הטעם היו מאופקים ומאוזנים. אז זו הייתה מנה מצוינת, עכשיו בעייתית.
סלט עגבניות השטח היה נהדר ממש. לא זוכר מתי טעמתי עגבניות טעימות כל כך. בולגרית נהדרת (של יואב הלבן) חברה לשאר רכיבי הבסיס המתבקשים (שמן זית, בצל סגול, בזיליקום) לכדי סלט טעים כל כך עד כי פיללנו שלא ייגמר לעולם (אבל חיסלנו בשניות).
הטרטר, עם צלפים, חרדל, חלמון וטוסטונים, היה עשוי להלכה. בשר איכותי, עם מידת חמיצות וחריפות מאופקות ונכונות, גם אם ללא מקדמי ייחוד.
המשכנו למרק דגים (64 שקלים) שהתבסס על ציר דגים מעושן עם קוביות אינטיאס זעירות ומעט קלמרי, פלפלים, גרגירי חומוס, חציל ועלים (כוסברה ושמיר). הציר עצמו היה מגובש והרגישו בו את עומק טעמי הים כמו גם מגע עישון מוחשי, אם כי לא מוגזם. זה היה חזק אבל לא בוטה בטעמיו. לא מדובר במרק עם נתחי דג גדולים וסי פוד בשלמותו אלא בכזה שהדגה שבתוכו מוסיפה אלמנט טעם. הוא היה חורפי, כייפי, אחר ממרקי הדגים השגורים וטעים בהחלט.
גם מנת ספגטיני סרטנים (78 שקלים) שהזמנו, זכורה לנו מביקורים קודמים. אז היא הייתה טעימה מאוד וגם עכשיו. ספגטיני שייכים לפסטה מהזן שקונים יבש מוכן. הם בושלו אל דנטה בדייקנות. ציר עוף טוב סיפק את בסיס הטעם, חמיצות לימונית מעודנת איזנה אותו ומעט בשר סרטנים שבושלו ופורקו משריונם נתן את טעמי הים. מנה פשוטה יחסית אבל חכמה, עדינה וטעימה מאוד.
פולקע ללא עצם (92 שקלים) הייתה האחרונה שלנו לדגום, לפני הקינוח. שני פולקעס מפורקים מעצם ומשוטחים, שנעשו בגריל ואח"כ נצרבו, ישבו על תפוחי אדמה רכים, לימוניים, עם נוכחות של הרבה ציר עוף. הפולקעס היו רכות, טובות ופריכות, על סף מקורמלות; תפוחי האדמה הלימוניים שילבו יסודות של מתוק בחמצמץ עדין וציר העוף עטף הכל בטעמי עומק רכים. כמו ספגטיני הסרטנים, גם זו מנה פשוטה לכאורה, כולה עוף בתפוחי אדמה, אבל יש בה תבונת עומק ומידה של יצירתיות שהופכים אותה לחסרת יומרה אבל טעימה לאללה.
חלקנו ברד פודינג (42 שקלים) שהיה מקורמל בדיוק עד לנקודה הנכונה, מתוק בדיוק במידה הנכונה והלא מוגזמת, עם טופי סמיך במידה, שגם הוא לא היה מתוק מדי וגלידת וניל סבירה בלבד. אם להוריד את הגלידה, שאפשר היה שתהיה גבוהה קצת יותר, זה היה ברד פודינג טעים מאוד.
אז אכלנו טוב בסה"כ במנסורה, עם מנה אחת משבע שפקששה, כמה מנות עשויות לא רע וכמה וכמה מנות טובות ממש. מנסורה ממשיכים לא להתיימר אבל מבינים היטב אוכל טעים מהו, וגם רמת הביצוע הטובה שלהם נשמרת. אם מוסיפים לזה את רמת התמחור הסבירה לגמרי, מנסורה ממשיכה להיות המסעדה הסימפטית שהייתה, שנשמח לחזור אליה (אם ירעננו בה את אכיפת הכללים).
מנסורה, דרך שלמה 13, תל אביב-יפו, 03-9446556
