יש למקום הזה רק בעיה אחת: קמצנות

נחלה, מבחינה קולינארית, היא מקום טוב מאוד, כמעט מושלם, אבל הם כל-כך קמצנים שיצאתי משם רעב

03/05/2022
נחלה בנחלת יצחק. דוד רוזנטל
נחלה, שיפודים וצ'יפס(צילום: דוד רוזנטל)

שכונת נחלת יצחק בחלק המזרחי של תל אביב היא אחד מיצורי הכלאיים היותר מוזרים של העיר. מצד אחד, היא ותיקה מאוד (בעוד שלוש שנים תחגוג 100 להיווסדה), ומצד שני, כשהיא מרופדת בבנייני מגורים ומשרדים מודרניים, היא לא נראית כזאת. הפעילות העסקית בה הרבה פחות מיוחצנת מזו של שכונת ביצרון הדרומית אליה, אבל בהחלט קיימת. זהו "אזור ביניים" קלאסי, ומעצם היותו כזה והיציבות הנדל"נית המופגנת בו, הוא פחות סקסי.

ועדיין, ברחוב נחלת יצחק עצמו יש קסם. הוא שקט ורגוע ואם מתאמצים מריחים גם ניחוח של פעם. אמנם הבניינים ברחובות הסמוכים מודרניים ושוקקים בפעילות, אבל מספר מבנים חודשו ונצבעו בטעם של פעם. אחד מהם הוא "תחנת האוכל" המפורסמת. מבנה מזמין אחר בגווני וינטאג' נמצא בנחלת יצחק 7, שם עובדת מזללה ים תיכונית בשם "נחלה", גלגול מודרני של מוסד בעל שם מוכר בהרבה: שווארמה נחלת יצחק.

בשבוע שעבר

זה היה מעורב מושלם, בגודל מושלם, באווירה מושלמת ובמחיר מושלם

לכתבה המלאה
וינטאג'י ומזמין. נחלה(צילום: דוד רוזנטל)

הבעיה המרכזית בהגעה למקום כמו נחלת יצחק היא, כמו בכל תל אביב, החניה. כמעט בלתי אפשרי למצוא שם מקום בכחול-לבן, גם חניונים אין בשפע, כך שהגעה מבחוץ מומלצת ברגל, באופניים או בקורקינט. בקיצור, לא לתיירים. ובכל זאת, "נחלה" הייתה מלאה כשהגעתי בשעות הצהריים של יום חול שגרתי. המסעדה סמוכה לאזור עשיר יחסית בעסקים, ורוב האוכלוסייה שנכנסה הייתה בעלת שיק הייטקיסטי צעיר.

"נחלה" היא אחד מאותם מקומות שבהם תמצאו את כל מנעד הים התיכון - מסביח ופלאפל, דרך שניצל ועד שווארמה ושלל סוגי בשר על האש. למסעדות מסוג זה יש הרבה פעמים נטייה לגלוש לבינוניות, אבל ההיגיון אומר שאם כל כך הרבה אנשים נכנסים לסעוד בו, חייב להיות בו משהו. כדי לבחון מהו המשהו הזה, ביצעתי הזמנה של שני שיפודי קבב בצלחת עם תוספת של צ'יפס ואורז עם שעועית, יחד עם תוספות ה"חופשי" האחרות.

החלק הטוב הוא שהחשש לבינוניות לא התממש. נחלה, מבחינה קולינארית, היא מקום טוב מאוד. הקבב היה עשוי היטב, החומוס מצוין, הצ'יפס, האורז והשעועית סטנדרטיים, זאת אומרת בסדר גמור ביחס לז'אנר, והכי חשוב - הכול מתעכל בבטן בבטחה ובלי תחושת כבדות. המחיר לצלחת כזאת הוא 60 שקלים, בהחלט סביר. לאחר שסיימתי לקחתי בטייק אוויי לקולגה מהמשרד פיתה עם שני שיפודים. גם זה עולה 60 שקל, וזו כבר שחיטה. למען האמת, התחרטתי מיד לאחר שהזמנתי, אבל מאחר שלא שאלתי לפני כן כמה זה עולה, הפאלטה היא עלי.

נחלה בנחלת יצחק. דוד רוזנטל
קמצני ולא מתגמל. נחלה(צילום: דוד רוזנטל)

אז להוציא את בעיית החניה הכול מושלם, לא? ובכן, לא בדיוק. בנחלה נתקלתי במשהו נדיר יחסית למסעדות "על האש": קמצנות. המקום הזה פשוט לא נדיב במה שהוא נותן. מקובל, למשל, להוסיף פיתה גם אם הזמנת בצלחת, שם לא עושים את זה. התוספות מוגשות בכמות קטנה מאוד ועמדת הסלטים החופשיים מצומצמת ועגומה. אף על פי שאני מחשיב את עצמי כבעל קיבולת גדולה, לא מעט מקומות גרמו לי לשבוע בלי לצאת מגדרם. מכאן יצאתי רעב, פשוטו כמשמעו.

יש מקום אחד, שלא אזכיר את שמו מפאת כבודו, שאהבתי מאוד והפסקתי ללכת אליו בגלל הסגפנות המוגזמת שלו. עם העובדה שכולם העלו מחירים כבר השלמנו, השאלה היא מה התמורה שאנחנו מקבלים. יצא לי לאכול מנות ב-75 שקל ולהרגיש שעשו הכול כדי שלא אחוש מקופח. בנחלה שילמתי פחות, ותחושתי הייתה שאין נדיבות ואין שום רצון לתת לי כלקוח לצאת מרוצה. זה לא שהם לא מקצועיים (הם מתקתקים מעולה את התור), זה לא שהאוכל לא טעים - הם פשוט לא מעוניינים לתת יותר משמגיע לך "לפי הספר".

תהיתי ביני לבין עצמי כיצד לשקף את הנקודה. הרי אמירה כזאת עלולה להיות חדה ונוקבת מדי כלפי מקום שבסך הכול רוצה להמשיך להתקיים. מצד שני, אנחנו משלמים היום הרבה יותר מדי על כל דבר, המינימום הוא לצפות לתמורה נאותה. בנחלה לא עושים את זה, וחבל. בהתחשב בבעיות התנועה והחנייה שיש באזור, אני מניח שהעובדים בו ימשיכו להסתפק במה שנותנים להם. ל"תיירים" אין שום סיבה להגיע לשם.

נחלה (שווארמה נחלת יצחק), נחלת יצחק 7, תל אביב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully