"מצטערים, אין מעורב".
יכול להיות שאני לא מסתובב במקומות הנכונים, ובוודאי רבים מכם יחלקו עלי ויספרו לי על המעוזים הסודיים שאליהם הם הולכים, אבל תערובת הבשר המכונה "מעורב ירושלמי" כבר מזמן פרשה כנפיים ועזבה את אזור המרכז. זאת אומרת, בתאוריה היא קיימת ואפילו מצוינת בשילוט של לא מעט מקומות, רק שלכל מזללה כמעט שאליה נכנסתי והזמנתי אמרו לי שאין, בין אם "היום" ובין אם "בכלל". אני חושב שכבר יותר מעשור לא אכלתי מעורב ירושלמי באזור המרכז. המושג הזה הפך בעיניי לכל כך וירטואלי, שבשלב מסוים פשוט הפסקתי לבקש. כמו בסיטואציות רומנטיות כושלות, החלטתי שזה "לא" עוד לפני שקיבלתי את הסירוב.
מהסיבה הזאת, בעודי פוסע במדרחוב של ירושלים, ניגשתי בחשש ביום ראשון שאחרי פסח לבוטקה הקטן של "חביבי" בתחילת רחוב בן יהודה. אולי היה זה הלוגו של המקום וצבע השולחנות בחוץ - צהוב-שחור בוהק (היש ירושלמי מזה, במיוחד אחרי הדרבי האחרון?) שמשך אותי. "יש מעורב?" שאלתי בזמן שהשלט מעלי מצביע "חביבי - מעורב עסלי".
עכשיו, בואו נלמד שיעור על פרספקטיבה וטקט. מבחינתי זו הייתה שאלה לגיטימית, הרי אני כל כך למוד אכזבות, שמתבקש לגשש את השטח. אלא שהבחורה מאחורי הקופה כמעט נעלבה מהשאלה. מי לעזאזל שואל במקום ירושלמי, שמצהיר בגאון שהוא מגיש מעורב, אם יש מעורב? "כן", ענתה בתקיפות. טוב, בואו, לא באמת בתקיפות, היא הייתה נחמדה, אבל בראש שלי קיבלתי סטירה מצלצלת שגם הגיעה לי. 'תתבייש, חסר טקט שכמוך', חשבתי לעצמי, 'למה שבפעם הבאה לא תיכנס למסעדה יפנית ותשאל אם יש להם סושי, או לחנות של מכבי תל אביב ותבדוק אם הם מוכרים חולצות של אבי נמני?'
בקיצור, הזמנתי צלחת מעורב עם אורז וצ'יפס. המנה המכובדת מגיעה עם פיתה בצד, אבל אני החלטתי להתפרע, הוספתי ארבעה שקלים וקיבלתי בגט רך ומלבב. אמנם היה אביך באותו יום ראשון של אחרי פסח, אבל עדיין נעים לשבת באמצע המדרחוב ולהתענג על פיסת ירושלמיות אמיתית. אוויר ההרים רחוק מלהיות צלול כיין, אבל פאק איט - נראה טעים פה.
וטעים זה אכן היה, הכי קרוב למושלם. חסך של למעלה מעשור התמלא כבר בביס הראשון, כששילבתי את המעורב עם הבגט המצוין. התיבול היה מעולה, הצ'יפס היה נהדר, האורז בא טוב, זה לא הרגיש שמן מדי - פשוט אושר אחד גדול. זה היה כיף, כיף, כיף. כמו שאמר מו המוזג מ"הסימפסונס": "אני מרגיש שיש מסיבה בתוך הפה שלי וכולם מוזמנים". הכול היה במקום ופשוט צעק "עוד".
יכול להיות שאני מתלהב יתר על המידה, אבל שני פקטורים נוספים הפכו את הארוחה הזאת לאירוע מבורך. האחד הוא הכמות. הבגט התברר כבחירה מעולה כדי לסגור כל אפשרות שאצא מהמקום רעב, אבל כנראה שגם בלעדיו הייתי מגיע לשובע. הפקטור השני, שעוטף הכול בטעם של עוד, הוא המחיר. המנה הזאת עלתה לי 49 שקלים ובגלל השדרוג לבגט שילמתי 53 שקלים.
53 שקלים (ממש כמו פסטה ילדים בלי כלום). אר יו קידינג מי? באותם רגעים נזכרתי כיצד אשתי שלחה לי רק מספר ימים לפני כן צילום מאחת הרשתות המוכרות, ובו מוצע ב-50 שקל בגט עם מנת בשר קטנה, כזה שרק לפני חודשים ספורים עלה 35 שקלים. זכרו, כאן מדובר במנה מפוארת בצלחת, כזו שבתל אביב מגיעה במינימום ל-70 שקל ואני עוד עדין. העולם מזמן השתגע, רק בירושלים נשארו מאחור, בקטע טוב.
לא שמעתי קודם מעולם על "חביבי", אבל האינטואיציה שלי, שלא אחת חוטפת סטירת מציאות כואבת, לא טעתה הפעם. זה היה מעורב מושלם, בגודל מושלם, באווירה מושלמת ובמחיר מושלם. 53 השקלים הטובים ביותר שהוצאתי השבוע, והוא רק החל.
חביבי - בן יהודה 2 ירושלים