כשהיינו ילדים, אי שם באייטיז, אור יהודה הייתה שם נרדף ל"על האש". מסעדת אנטבה המיתולוגית חלשה על האזור, ואיתה עוד כמה מזללות בשר. מבוגרים וילדים רודפי שיפודים היו נוהרים לעיר כדי לסעוד את נפשם בקטע טעים ובעיקר זול.
אנחנו במאה ה-21. אור יהודה, כמו כל מקום אחר במדינת ישראל בכלל ובגוש דן בפרט, כבר אינה אתר עלייה לרגל לארוחה בחצי מחיר, אבל הערגה לימים ההם החזירה אותי אליה. הכיוון, כמובן, היה על האש, ולשם כך שמתי פעמיי לכיכר דינו רוקח שופעת המסעדות. היעד היה מסעדת "אצל הטורקי" שופעת המחמאות. עם ציון 4.2 ב-4,000 ביקורות בגוגל אתה לא יכול ליפול, נכון?
ובכן, אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני. השלט בחוץ בישר כי לרגל המצב יש לעשות את ההזמנה אצל הבחור בכניסה. זה נראה צפוף והרגיש לא נעים. למקום של על האש לא אמור להיות וייב של מועדון באלנבי. ובכלל, אני עדיין לא מבין מה זה לרגל המצב, "המצב" הרי הסתיים לפני שלושה או ארבעה חודשים. ברחתי משם.
האמת שפשוט לא הכנתי לעצמי תוכנית חלופית, אני רגיל להיכנס למקומות שאני הולך אליהם. פה לא נכנסתי, לכן התחלתי לפסוע ברחוב יחזקאל קזז, ולאחר מסע של התלבטות נכנסתי למקום קטן בשם "השקשוקה של אפי". השעה כבר אחת וחצי אחר הצהריים, מה שקשוקה עכשיו? אבל זה נראה ביתי וטעים, אז נתתי צ'אנס.
המקום קטן ופשוט, בלי הרבה אופציות לבחירה. לאפי ועליזה (לשמה הגעתי מאוחר יותר דרך עמוד הפייסבוק) יש שקשוקה ובכך זה די מסתכם. עליזה לקחה מחבת קטנה ושאלה אם אני רוצה חריף. הנהנתי. כעבור דקות ספורות יצאה שקשוקה מהבילה ונחתה בתוך בגט טרי. בשבוע שעבר סיפרתי כאן על איכות החלה של "הסנדוויץ' של אמא" בפתח תקווה. הבגט הזה נפל ממנו אך במעט, אם בכלל. הוא היה איכותי ונפלא. מכיוון שהתרגלתי לתוספות תל אביביות מצועצעות כמו צ'וריסוס, מרגז או גבינה, הסנדוויץ' הזה הרגיש בסיסי, אבל האיכות שלו כיפרה על כך. יש יותר מדי שקשוקות שנעשות כלאחר יד, עם עודף מיצים ובמרקם נוזלי ולא מגובש. השקשוקה הזאת הייתה אחידה ומושלמת, הכול הרגיש במקום והיה איזון בין הביצים לירקות.
שווה 30 שקל? ועוד איך.
אלא מה, שקשוקה בהווייתה היא מנת בראנץ'. היא לא יכולה לסגור פינה לאיש רעב שבכלל הגיע בשביל ליטרת הבשר שלו. אומרים שאדם צריך לחכות כ-20 דקות כדי להרגיש שובע, אבל לבטן שלי מעולם לא הייתה סבלנות, והיא דאגה להבהיר את הנקודה גם הפעם. בערך 10 מטרים מזרחה מהשקשוקה של אפי נמצא מקום נוסף שמתחיל, כמו כל המקומות ברחוב יחזקאל קזז, בה' הידיעה, ושניגן על תסביך האם שלי עם אוכל - "המטבח של אמא".
נכנסתי. סירים ענקיים קיבלו את פניי. גם המקום הזה, כמו השקשוקה של אפי, מאוד מינימליסטי. אישה מבוגרת עם פנים טובות, כנראה אמא, קיבלה את פניי בחיוך. אישה אחרת (הבת?) שאלה מה ארצה להזמין. גם כאן המבחר לא גדול. לקחתי מפרום עם קוסקוס. 60 שקל עולה המנה וציפיתי שהיא תהיה בגודל הנכון כדי להשלים את השקשוקה. ההפתעה הייתה גדולה - פיסה ענקית של מפרום על צלחת אחת, מנת קוסקוס גדושה על הצלחת השנייה. לא חשבתי לרגע שהדבר הזה יהיה כל כך עצום.
המפרום היה טוב. הכי טוב שאכלתי? לא, אבל עדיין טוב דיו כדי להשתלב עם הקוסקוס. הרגשתי שהבטן מתמלאת (זכרו - רבץ בה כבר בגט עם שקשוקה), העמסתי והעמסתי. שיגרתי את תפילתי האחרונה בטרם אמסור נפשי לבורא. למרבה הפלא וכנגד כל הסיכויים שרדתי. וכן, לא השארתי פירור על הצלחת. בהמה.
כמו שאול המלך שבא לחפש אתונות ומצא מלוכה, אני הגעתי לאור יהודה בשביל השיפודים ומצאתי שקשוקה ומפרום (תסכימו שהאנלוגיה לא מוגזמת בכלל). זה היה מסע אל הלא נודע והוא שפע קסם וניחוחות ביתיים. אם משקללים הכול למנה אחת, כביכול, ייצא לכם 100 שקלים כולל שתייה. העניין הוא שבניגוד אלי, בני אנוש רגילים שאינם נמנים עם משפחת הבבונים המצויים לא חייבים לחבר בראנץ' עם ארוחת צהריים. את השקשוקה תוכלו לקחת אם נקלעתם לאור יהודה בבוקר המאוחר, על המפרום תרדו בשעה מאוחרת יותר ובתנאי שפיניתם קצת זמן לשנ"צ.
כך או אחרת, זה היה סיור קולינרי ספונטני, מעניין, מהנה ובעיקר נטול תורים בכניסה.
השקשוקה של אפי, המטבח של אמא - יחזקאל קזז 12 אור יהודה