נאיפה מולא פותחת את אחד הארונות במטבח שלה, מוציאה ממנו קופסאות פלסטיק שקופות, ומניחה על השולחן. אין ישראלי שלא מכיר את הקופסאות האלה, ואין ישראלי שלא מכיר את הרגע הזה. הוא מגיע בדרך כלל אחרי ארוחת שישי (או שבת בצהריים, ערב חג או כל על האש רנדומלי) בבית של ההורים, וכרוך באופן מסורתי במאבק ירושה מתוח מאוד ועצבני מאוד.
כדרכן של ירושות, רבים פה על מה שנשאר. השאריות האלה אולי יחוסלו תוך ימים ספורים, אבל כדרכן של ירושות ראויות לשמן, הן יזכירו את הבית ויזכירו את המשפחה ויזכירו לכל הפחות את הרגע האחרון שבו הרגשת שטוב לך. שמישהו דואג לך, ושאותו מישהו ממשיך לדאוג לך גם אחרי שאתה יוצא מהדלת.
כמו רוב הישראלים, גם אני הפכתי להיות עם השנים מאסטר של קופסאות פלסטיק, לרבות המאבק התמידי על החזרתן לנקודת המוצא, וחוזר חלילה. כולן היו בנותיי, אבל כזה עוד לא ראיתי. נאיפה מוציאה לך קופסאות פלסטיק כדי שתארוז שאריות מהאוכל שלה הביתה. רק מלכתוב את המילים האלה אני רץ לחמם לי משהו במיקרו.
הלב משך. הארוחה של נאיפה
מדובר בשיא שמגיע בסופו של ערב שכולו שבירת שיאים. תחשבו הבריכה של אולימפיאדת בייג'ינג 2008, או טיול בין-ערביים על התוואי של הרי האלפים. כאן, פחות במקרה, הארוחה היא פשוט חלק ממסורת שנתית (בערך, משתדלים, נסיבות ומדינת ישראל, אתם יודעים) של סן פלגרינו.
היא התחילה לפני שנים ספורות תחת המיתוג ההגיוני "קאזה" (כולל גיחה בלתי נשכחת לממלכה הירושלמית של קרן ואיציק קדוש), ומתמקדת השנה בחגיגות יום ההולדת ה-125 למים, אבל העוגן - ארוחות מיוחדות וחגיגיות במטבח הפרטי, ובבית הפרטי, של אנשי אוכל מובילים באמת - לא השתנה.
כך, פתח השנה כבר תומר טל את החצר המושבית שלו, והבאים בתור הם רותי ברודו וגיא פולק (שני ערבים, 10 ו-15 באוקטובר) ומושיקו גמליאלי (29 באוקטובר, שני סבבי הושבה). השמות גדולים, הבחירה הייתה קשה, אבל הלב משך לנאיפה. הלב, הראש והבטן.
המחיר של הסיפור הזה - 1,200 שקלים לזוג, כולל הכול, אוכל ואלכוהול ושירות ומקווה שלם של סן פלגרינו - אינו טריוויאלי, אך משקף את היצע המקומות הספורים הזמינים, ואת הביקוש (מכירה נפתחת כשבוע לפני כל ארוחה, ונסגרת כלעומת שנפתחה). הוא גם משקף את החוויה החריגה בהתרחשותה של משהו שונה, אחר לגמרי מהרגיל, ובוודאי לא דומה לשום אירוע אוכל מוכר, בטח לא במסעדות.
זה נובע, כמובן ובאופן הכי טבעי שיש, מכך ששכבת המגן של השפים והמארחים מקולפת מבעוד מועד, ומנוטרלת לחלוטין. לא מטבח אחורי ולא צי של אנשי צוות שחוצץ ביניכם לבינם, אלא המטבח הפרטי בהחלט שלהם, בסלון הפרטי, בבית הפרטי מאוד. בהיעדר אותה פרטיות, אתם זוכים להצצה שאחרת לא הייתה יוצאת לפועל לעולם.
כלומר, יכול להיות שאתם סועדים אצל נאיפה בבית באופן קבוע, נכון. וגם יכול להיות שהיא מפצירה בכם למלא קופסאות פלסטיק עם שאריות, להמשך השבוע באופן ספייס שלכם. אם כך, מפרגן. עבור כל השאר, זאת הייתה חוויה חד-פעמית, וארוחת פאר.
לא פחות משמונה מנות הוגשו באותו ערב, לא כולל שני קינוחים ושני קוקטיילים, במה שאיתגר עד למקסימום את מחלקת הגרפיקה של סן פלגרינו, שנאלצה להדפיס בעל כורחה תפריט עם גודל פונט ממוזער כמעט למינימום. פחות אוכל מזה, וזאת לא הייתה נאיפה הרי. יותר מזה, ויש סיכוי שלא הייתי יכול לכתוב דבר על החוויה, בעיקר כי אי אפשר להכניס מחשבים לחדר ההתאוששות הצמוד למחלקת הגסטרואנטרולוגיה בתל השומר.
זה התחיל בטארטלט פריך על בסיס פיתה דרוזית ובו טרטר טונה, לאבנה מעושנת ו-ויניגרט סומק, במה שהייתה נקודת זינוק מהממת למסע הזה, ומחווה למסע הארוך של נאיפה עצמה - אוכל-על, התרוממות, בלי לשכוח אף פעם את השורשים.
איתו הגיע, מגש אופייני של צלוחיות קטנות - לאבנה, ריבת צ'ילי, זיתים, מלפפון - עם פטאייר זעתר ובצל שנועד לכאורה לניגוב, ובפועל נעלם עוד לפני שהבצק הדק פוגש את המנוגבים. קוסמות שכזאת, לך תבין.
הלאה. סשימי דג ים כמו במסעדה הנהדרת שלה, בפורמט של פירמידות קטנות המכנסות תחת צלעותיהן קרם גבינת המאירי ומנגולד, דואה ובורגול פריך. כף מזה, לגימה הגונה מהקוקטייל הראשון ("ירכא סאוור" ובו טקילה, ארוגולה וסירופ שקדים), ואתה כמעט שוכח את החדשות. בימים האלה, "כמעט" זה המקסימום שתקבל, והמקסימום שאפשר לשאוף אליו.
בצד, סלט פריקי תמים למראה, כמעט מזולזל בראש, עד הגריפה הראשונה. חיטה מעושנת, עלים ירוקים קצוצים, שמן זעתר, לאבנה סמיכה שבסמיכות ואגוזי מלך. זוהי תחרות קשה בניהול משאבים, וקרב עז על חלוקת הקשב. בתחרות הזאת, ובקרב הזה, אין מפסידים.
העסק מתחמם, תרתי משמע, עם סיגר מסח'אן (פיתה דרוזית במילוי עוף ובצל קונפי מעל קערת יוגורט עם שום, סומק וסחוג "שבור"), עוד אחת מהגאונויות שלה, עם הפתעת אוף-מניו (שהרי לא אכלנו מספיק) בדמות קובנייה טלה, ועם שיפוד כרוב צלוי מזוגג בצ'ימיצ'ורי עלי גפן שקופץ לתוך אחובלנקו בהרט.
זוהי נקודת מפנה בערב, שבה אתה מבין ששבעת, ומתחיל לחשוש - ממה יגידו, ממה היא תחשוב, ממה אתה תפספס. קוקטייל נוסף (וויסקי, אפרול, מי זאהר), נאום מוטיבציה פנימי, יציאה מבולבלת למרפסת, מבט מתרה מנאיפה עצמה, ואתה ממשיך. לא כל הגיבורים עוטים גלימה, כידוע. חלקם יושבים בינינו עם בגדים רגילים לחלוטין, ופשוט ממשיכים לאכול.
ואיך לא תמשיך? מפתול קלמרי חמצמץ, עם גרגירי חומוס, שורש סלרי ויוגורט-שום הוא תבשיל שמתויק בראש בתיקיית החלומות הבלתי הולמים לשימוש עתידי, ומגש ענקי של מנסף טלה הוא כבר פחות חלום ויותר פנטזיה בוטה - בשר שנופל מהעצם כמעט בכוח המחשבה, אצבעות שמפרקות אותו לתוך ריזוטו בהרט, וידיים שמרכיבות לך צלחת ומוזגות יוגורט חם מלמעלה. טירוף חושים, אמיתי לגמרי.
השגעת הזאת מסתיימת עם קפה חזק וקנקני תה נהדרים, צלחות עמוסות מעמולים ושני קינוחים שכמעט צוחקים עליך - עוגת סולת חמה במחבת אישית שבמרכזה שכבת קרם מלבי ומעליה גלידת יוגורט, וגם "ליאלי ירכא" עם קרם מסקרפונה ומסטיקה, מי סוכר ופיסטוקים. בקרוב תיכנס לפה הנגלה השנייה של הערב, ואתה רק תוהה אם לא היית צריך לפצל את הארוחה הזאת. שתיים, אולי שלוש, הושבות פרטיות, היו יותר הגיוניות.
נאיפה עצמה צוחקת, נהנית מזה, משליכה מצב רוח על השולחן כולו. שנים ארוכות של ארוחות פרטיות הפכו אותה לבחירה מושלמת לפורמט הזה, ואישיות חמה מעצם טבעה, בלי הצורך לזייף שום דבר, מחתימה אותה כמארחת האידיאלית. וזה עוד לפני שקופסאות הפלסטיק יוצאות מהארון. כמעט כל ישראלי מכיר את הרגע הזה, רק מעטים חוו את הרגע *הזה*.
אירועי 125 שנים לסן פלגרינו, פרטים וכרטיסים כאן