המטבח הביתי של משפחת קדוש בירושלים רוחש. על פי קרן, הגדרת התפקידים הרשמית שלהם הייתה ש"איציק מבשל, ואני סו-שף", אבל מהצד זה נראה כאילו כולם עושים הכול, ושניהם עושים הרבה יותר ממה שהם חשבו שיקרה כשהסכימו לזה. איציק מבשל, נכון, והיא אכן סו-שף (שבבירור אובר-קווליפייד למשימותיה), אבל יש פה גם שלושה טבחים ושתי מלצריות מ"קפה קדוש" שהגיעו לתת יד, חברת-אמת אחת שבאה לתמוך ועובדת הכי קשה מכולם, ומספר דו-ספרתי של אנשי-מעטפת שמנסים לעזור, למזוג, להגיש, לתקתק. בסוף, כצפוי, הם עושים מה שאנשי מעטפת עושים בדרך כלל כשעבודת מאחורי הקלעים מתממשת לקלעים. כלומר, מסתכלים על השעון במבט מודאג, מכווצים גבות ואישונים, ומקווים לטוב. זה עובד. הטוב קורה.
ארגזים של אוכל מונחים בכל מקום שאליו לא מגיע קנאי, הכלב המשפחתי, אקיטה יפהפה שמצדיק את שורשיו היפניים, אך מתבל אותם בצדק בתאוות בצקים ואנשים מייד אין איזראל. בקבוקי יין ועלים ירוקים, ירקות וקולקציה צבעונית ורחבה של בקבוקי שמן זית שעורבבו מבעוד מועד עם עוד משהו. אך בעיקר מאפים, והרבה מהם. קרואסונים ובריושים, פחזניות ופסי בצק עלים פריך, בקרטונים גדולים שנערמו אחד על השני, ואז גלשו הצידה והוזזו עם הרגל ונלקחו לפינה אחרת, רק כדי לסיים בסוף כפריט העיצובי הכי יפה שלא היה אמור להיות פריט עיצובי בכלל.
שני שואבי אבק לפחות מחוברים לשקע הטענה בקיר המזרחי של המטבח, מכריחים את העוברים ושבים לפירואט קבוע של דילוג-הרגע-האחרון. בשיא הערב, קרן נשבעת ביכולותיו של ה"שואב-שוטף". אני מסתכל מסביב, עושה מכפלות של X סועדים ב-Y ארוחות, 4 ילדים מתבגרים ואורחים ככל שהעין רואה, ומקווה שהיא צודקת. מהמעט שלמדתי לדעת עליה, היא בטוח צודקת.
למה לא כל יום שישי? סיר הדגים של קדוש
זו הארוחה הראשונה בפרויקט "קאזה סן פלגרינו", שמחבר שפים מקומיים עם סועדים סקרנים, לכדי סעודות ביתיות מפוארות וטעימות, אך בעיקר חוויתיות. כולם אכלו כבר ב"קלארו" של רן שמואלי, ומכירים היטב את "האחים", "אייבי" ו"דוק" של אסף דוקטור. שלא לדבר על "קפה קדוש" בירושלים. עכשיו נסו לדמיין אתכם עומדים מול הדלת הביתית הפרטית של אנשי האוכל שמזיזים את המקומות האלה, דופקים ונכנסים, ותבינו למה התעכבתי בשבוע שעבר יותר מרבע שעה מול הכניסה, מנסה להסדיר נשימה ודופק, ללא הצלחה.
שלוש הארוחות מתקיימות בשני סבבי הושבה (18:30 ו-20:30) חברותיים ועדיין אינטימיים של 16 בני אדם, ועולות 800 שקלים לזוג. זה הרבה כסף במבט אובייקטיבי, אבל הוא מתחיל להיות משתלם מאוד כשמתייחסים לזה כחוויה של פעם בחיים. אם תשוו את כמויות האוכל, את איכותו, ואת היין שנמזג לכוסות ללא הרף לערב שגרתי במסעדה תל-אביבית, כל העסק הופך פתאום לדיל שובר שוק.
ברצינות. 800 שקל יקנו לכם הרבה פחות דברים היום בכמעט כל מסעדה בעיר, ומעט מאוד הצצה לטנגו הדיסטורשני המופלא של הקדושים. כך, חוץ מאוכל ויין, הכסף הזה בעצם מייתר לכם ביקור בקולנוע בשביל החדש של אלמודובר וגם את הקואצ'ר זוגיות הזה שתמיד רציתם לקחת והתלבטתם.
הארוחה - "מיש מש" של ערב שישי בבית של משפחת קדוש, עם האוכל של הקפה והאוכל שעומד להיות בקפה אחרי שהשיפוץ המצופה ביותר בעיר יקרה סוף סוף - נפתחה עם סלט ירוק שלקרוא לו "סלט ירוק" זה קצת מעליב. היו בו עלים פריכים, כמובן, אבל גם גרניטה ברדי מלוח ומרענן, בוראטה קרמית ורוטב שאורב בממזריות מלמטה כדי להדק הכול על המזלג.
אחריו, בתזמון מושלם עם סימני השאלה שמתחילים לעלות על פנינו כי הרי לא קיבלנו שום פחמימה עד עכשיו, מוגשים משולשים ארוכים של בצק קרואסון, כשמעליהם סביצ'ה טונה אדומה עם מספיק מרכיבים כדי לבנות אחר כך גם שידה מאיקאה. קצת קפה, קצת מסעדה, הרבה טעם.
מנות הביניים היו כרובית מעושנת על לאבנה וקרם שקדים נהדר, עם סלסה ירוקה ובועטת ושקדים פריכים, וגם מין רעידת אדמה צבעונית בתוך קערה - פולנטה מתירס טרי שסונן כשעמדנו בפקקים, רביולי, פטריות ואספרגוס, וגם פיסטוקים בשביל לחספס את העדינות, ולשבור את השגרה.
שם - "ביניים", כזכור, כן? - הגענו כבר לסף הקיבולת שלנו, וזה היה מצחיק כי זה גם היה הרגע שבו הגיע למרכז השולחן מגש ועליו בריוש ענקי, עגול וגבוה, גירסה טעימה יותר של כל קוגלהוף שאכלתם, מיוחדת יותר מכל חלת שבת, וחכמה יותר מכל "מנת לחם" שעליה שילמתם יותר מדי בשנים האחרונות במסעדות ארצנו.
בפנים (וכשאני אומר "בפנים" אני מתכוון ל*בתוך* הבריוש, חלק אינהרנטי ובלתי נפרד מהבצק) היו שום קונפי ושמן זית ופיסות תאנים, וגם חמימות חמאתית מכתימת אצבעות, אבל כזאת שגורמת לך לוותר על המפית וללקק כאילו אתה לא חלק מהציביליזציה, ולא באמת יושב בשולחן עם אנשים שפגשת לראשונה לפני חצי שעה.
המנה העיקרית, שגם היא הוגשה אחרי שסיר ממולאים מושלם עשה סיבוב היכרות אינטימי מאוד בשולחן בלי להיכנס רשמית לתפריט, הוגדרה מבעוד מועד כ"סיר קציצות הדגים של יום שישי", אבל זה רק אם אתם מתעקשים שהקציצות האלה יהיו מבר ים, עובדים עליהן עם ידיים וסכין, ונותנים להן את כל הזמן שהן צריכות בתוך הרוטב האדום-סמיך-עמוק. בריוש חמאתי מדופף נועד כנראה לניגוב כל הטוב האדמדם הזה, אבל הוא נעלם במסתוריות מיד אחרי שהונח על הצלחת, וללא יכולת לשחזר את עקבותיו. מצטער, אנסה לבדוק מה קרה לו ואעדכן.
לקינוח, הורגשה תזוזה מעוררת בגזרת הארגזים הבצקיים, ומסדר צלחות החל להתארגן על עצמו על אי העבודה המרכזי. פסי מילפיי פריכים הונחו לצד קונכיות קטנות של בצק רבוך, ומאחור התגבשה יצירת אמנות מיכלאנג'לואית בגודל 1:1 שכותרתה ארבע מילים תמציתיות אך מספקות - קרן קדוש שקית זילוף.
שש דקות לאחר מכן, התוצאה הרנסנסית של כל העבודה הזאת - פחזנית פיסטוק ומילפיי קרמל-פטיסייר, תודה ששאלתם אבל איכשהו היה לי מקום עבורם - מונחת על השולחן בגינה, בעוד אורחי הארוחה השנייה מתארגנים לסבב ב'.
דלתות הזכוכית מוזזות, נסגרות וחוצצות בין הקבוצות. אחת מוטלת כנועה, מסופקת ומגולגלת על כיסאות בפאטיו. השנייה דרוכה, רעבה ומצפה לחוויה דומה לכל הפחות. אני מסתכל מבחוץ על קרן ואיציק קדוש, תוהה מניין יבואו האנרגיות להצגה השנייה ואיך לעזאזל הם יעשו את זה. שניות ספורות לאחר מכן, מגיעה התשובה - מילולית, ישירה, והיחידה האפשרית. "שלום, אני קרן וזה איציק", היא אומרת עם חיוך, "ברוכים הבאים לבית שלנו".