עידן בושארי מסדר צלוחיות קטנות של מטבלים - "סוכריות שום", עגבניות מרוסקות, זיתים קצוצים עם שמן זית - על קרשי הגשה סמוך לטאבון הלוהט של "קילומטרז'". הפוקאצ'ות כבר הוכנסו פנימה על ידי הטאבוניסט, כך שיש לו בערך 30-40 שניות להרוג, אז הוא עושה מה שכל אדם הגיוני היה עושה - עומד, שותה לגימה קטנה מהיין הצונן שאיש צוות רחמן דחף לו ממש הרגע ליד, ונושם.
סתם, נראה לכם?
עידן בושארי מסדר צלוחיות קטנות של מטבלים על קרשי ההגשה סמוך לטאבון. הוא מבין שיש לו 30-40 שניות שלמות להרוג, אז הוא יוצא לדרך. שתי קפיצות במקום. חיבוק לאיש צוות רחמן. לגימה זריזה מהיין שנדחף לו ליד. ריצה מהירה מסביב לבר ודילוג שתיים-שתיים של המדרגות המובילות מעלה, למטבח.
אלו היו 20 שניות. יש לו עוד זמן.
הוא מדלג את אותן שתיים-שתיים, הפעם בדרך למטה. הליכה מהירה לקצה השני של המסעדה. עוד חיבוק. עוד חיוך. הנחיה קטנה למלצרית. ידיים למעלה. כפיים. שוב ריצה. עצירה קטנה על הבר. הנהון של הסכמה עם הראש, וקפיצה בינונית בדרך חזרה לבמת הטאבון.
הפוקאצ'ות יוצאות בתזמון בלתי מקרי, סופר קוסמי. בושארי מושך ומושח, מניח, מסדר, מתקן ומשפץ. מניף יד ומוצא מלצר פנוי. שוב, בלתי מקרי. ואז עוצר לשבריר שניה, מסתכל מסביב, ומתחיל מחדש. "סוכריות שום", עגבניות מרוסקות, זיתים קצוצים עם שמן זית.
אם הייתי שם ידיים עכשיו על האייר-טאג הזמין האחרון בארץ, לא הייתי מבזבז אותו על מזוודה. הרבה יותר נכון, הרבה יותר אחראי, הרבה יותר טעים להצמיד אותו לבושארי.
דרוש סטארט-אפ. קילומטרז'
מסעדת "קילומטרז'" היא תוצאת השידוך המוצלח בין זוכה "המסעדה הבאה של ישראל" ובין אנשי קבוצת OTH. הלוקיישן: מלון ברוט של רשת בראון, בחלל שאיכלס בעבר את "הרברט סמואל", ואירח גם את צילומי "הטבח". ההבטחה: ישראלי עכשווי ובגובה העיניים, ים תיכון ושוק הכרמל ויפו. ההצהרה: "בלאגן מסודר". הכתפיים: בושארי (או "פומפי", כפי ששאר העולם מכנה אותו).
כל אלה מתכנסים לחלל יפה ומרובה-אפשרויות, אך גם לאווירה שעדיין דורשת איזשהו טיונינג (פלייליסט שמתחיל לטיני ומגיע איכשהו - ובלי פיתולים רבים בדרך או תהיות על תרבות הביטול - עד אייל גולן, תאורה שמתחילה חשוך ובוהקת באופן פתאומי משל היינו בתור לחידוש דרכונים במשרד הפנים, וגם אנשי צוות שצוו "לעשות שמח" ומתהלכים בין השולחנות עם מחבתות קטנות על תקן מצילתיים).
התפריט, כמו בושארי עצמו, רץ מהבר המקצועי לטאבון הלוהט, תוך דילוגי מדרגות למטבח. אתה מסתכל סביב ומתחיל את הערב בפקפוקים הולכים ונבנים באשר לאיכות האוכל שינחת לך על השולחן בסופו של שואו, ומסיים אותו ללא היסוסים כלל, ועם שורה תחתונה ברורה מאוד - הרבה זמן לא היה פער כזה בין איכות האוכל ובין איכות המה שמסביב. במילים אחרות - נסו לסדר על המזלג סשימי עדין שבעדינים, עם רוטב מושקע ועלים רעננים וריחוף טעמים, כשמסביב לא הוחלט אם יותר באסים, יותר פלורסנט או פחות ריספקט לביס.
עד שכל זה יסתדר - ואפשר להניח בהוגנות שמדובר בעניינים של מסעדה חדשה שעדיין מחפשת את עצמה - טוב תעשו אם תתמקדו באוכל. ובלהתמקד אני מתכוון ללהשתולל.
הטאבון מוציא, מלבד אותה פוקאצ'ה מצוינת, גם כרוב וצ'ימיצ'ורי זעתר (47 שקלים), כרובית עם טחינה וחוויאג' (44 שקלים), נתח קרמי של גבינת ברי צלויה, מלווה בריבת תאנים ובטימין (46 שקלים), וגם סלט משמשים צלויים עם גבינת עזים בועטת, לימון קצוץ ו"שמן ירוק" (48 שקלים) שגורם לך לרצות לפנות לטובי ההייטקיסטים המקומיים ולפעול להקמת סטארט-אפ שיאריך את העונה הקצרה והכתומה, עבור הסלט הזה בלבד.
יש גם פתיחת שולחן בדמות אויסטרים וצלחת חריפים, סלט קיץ נפלא (53 שקלים), של פאקוס-עשבים-פיסטוקים, הרוחץ בוויניגרט פטה-נענע ירקרק, איקרה (49 שקלים) עדינה ואלגנטית, אוורירית ומרומזת, הנמרחת כמו מעצמה על פרנה שירדה כמה שניות קודם לכן מהגז, וקולורבי. ברור שקולורבי.
חמישיית מנות דגים מבליטה עוד יותר את היד המצוינת של בושארי, עם קרפצ'יו טונה וסשימי אינטיאס (71 שקלים) המשתדך לדובדבנים ואגוזי לוז, ומעין קנל של גבינת שמנת עתירת פלפל שחור, לחי מוסר ים, אלבקור וגם סיגר שרימפס ותירס.
העיקריות הולכות לכיוונים בשרניים יותר, עם טי-בון טלה, פילה מוסר ים וטורטליני פטאייר, פילה בקר וכן יציאה חדשה יחסית בדמות "ליטליני" (98 שקלים) - כיסוני קרם תירס עם בוקצ'וי וחמאת קרמל מלוח, שדרשו קו אספקה בצקית ישירה מהטאבון לבר, עבור כל טיפות הרוטב שהעזו להישאר על הצלחת.
הקינוחים, אם שרדתם עד כאן, נעים באותו כיוון - עוגת גבינה מושלמת-מרקמית השוחה במעין מרקחת פירותית שמצליחה להיות לא מתוקה מדי, טארט שוקולדי עמוק ושחום, שבור-מצולק-מפוזר על הצלחת, שאיכשהו מצליח להישאב כולו לפה, בעסקת חבילה משתלמת עם עלי הזעתר וקראנצ'י המלח, וגם עוגת שקדים עם גלידה מרציפנית, שתיהן תמימות לכאורה, ושתיהן מובילות אותך עם בוקר לאימון ה-HIIT הקרוב.
הדרך הארוכה, רווית סיבובי הפרסה והמחסומים, שעבר בושארי עד ל"קילומטרז'" מחייבת אותו, כנראה, להתנהג ככה בחלל. הדרך, ובוודאות גם האופי. הניסיון לעקוב אחריו - מהכיסא הגבוה שבפינת הבר, ועם העיניים בלבד - הותיר אותי תשוש אחרי דקות ספורות, ואותו רק מזניק לסיבוב נוסף של וידוא צ'ק-בוקסים, השגחה ועשייה.
אבל אז, לפתע, הוא נעצר בנקודה כמעט חבויה בגב הבר, קיפץ על פלטפורמה מוגבהת (בואו נקרא לה בשם היחידי שאפשר לקרוא לה - "הבמה של פומפי"), נעמד ושילב ידיים(!) תוך שהוא סוקר - עדיין בעמידה! - את מה שמתרחש סביבו. העיניים, ככל שאני יודע לקרוא שפת גוף, לא שידרו סיפוק ולא ניצחון, לא הגשמה ולא "הגעתי". הם פשוט הביטו, קלטו, הכניסו, וחיו את הרגע.
האם הבמה הזאת הוקמה במיוחד בשבילו? האם הוא גילה שהיא מספקת לו נקודה אידיאלית שממנה הוא יכול לספוג הכול בלי להיחשף וכמעט בלי להיראות? זה ממש לא משנה. מה שכן משנה הוא זה - האיש הזה ניצח את הריאליטי, ועכשיו הוא מנצח את המציאות.
"קילומטרז'", מלון ברוט, יחזקאל קויפמן 6, תל אביב. 077-2302363