ביום רביעי שעבר עשינו דבר נדיר מבחינתנו ושמנו פעמינו לירושלים. העילה, לכאורה, הייתה הופעה של דני סנדרסון, האיש היחיד בישראל שמסוגל לספר 15 בדיחות אבא ברצף ועדיין להצחיק, אבל מאחורי כל טיעון רשמי מסתתר תירוץ קולינרי. מהרגע שקבענו את הדייט, לא הפסקנו לתכנן איפה ומה נאכל. די מהר סימנו את "רחל בשדרה", המוסד שהפך בשנים האחרונות לקונצנזוס בשל המופרעות החיובית שלו.
את הנסיעה מתל אביב לירושלים ניתן לחלק לשניים. החלק הראשון, המזוויע, הוא הנסיעה רצופת העצירות, העליות והפיתולים של כביש 1. השני, מזוויע עוד יותר, הוא הנהיגה בתוך העיר ובמיוחד בשכונת רחביה. הכאוס שולט, אין חוקים, אין שלטים, השתלבות בשלושה זרמים מנוגדים, ניו דלהי עם חומה. לקוריוז הזה יש משמעות, משום שהיינו במרוץ נגד השעון כדי להספיק לרחל, שהמקום שלה נסגר בכל ערב ב-19:30. כמו שסנדרסון וחבריו היו אומרים: בכל זאת הגענו, למרות הכול.
"רחל בשדרה" ממוקמת בשדרות בן מימון, בוטקה שלו שמזכיר את הדוכנים של שדרות רוטשילד בתל אביב, רק פחות המוני, פחות לח ויותר רומנטי. את הכישרון של רחל בן אלול זיהו הצופים הנאמנים של "מאסטר שף" לפני יותר משבע שנים, והיא מצידה מיהרה למקסם את ההייפ של המניה וזמן קצר לאחר מכן הנפיקה את עצמה בבורסת המזון של עיר הבירה. מאוחר יותר יצאה אפילו לתל אביב עם שני דוכנים בשרונה מרקט. "זה עובד. זה מה שמרגיש לי לשים וזה מה שאני שמה", אמרה ליניב גרנות שביקר במתחם ב-2020, " אתה לוקח ביס, ופתאום בא לך רחת לוקום, ופתאום לימון כבוש, ופתאום החריף. אתה לא מבין מה קורה, וזה בום".
זה הקטע של רחל - סנדביצ'ים לא צפויים עם כמות טוויסטים שלא הייתה מביישת ספר של הארלן קובן. הלקוחות של רחל ראו אותנו מתלבטים ולא היססו להמליץ. "קחו את הסלמון ובטטה, הוא מושלם", זרקה אחת, "הקממבר דה נורמנדי עצום", אמר אחר. דבר אחד בטוח - הקונצנזוס סביב רחל בשדרה מצד האוכלוסייה המקומית לא יודע גבולות, והרי פרגון כזה הוא חתיכת רשת ביטחון עבור כל בית עסק.
בסוף הבילד-אפ הזה מגיע, כמה חבל, "אבל". רק אספר לפני כן שלקחנו את הקממבר דה נורמנדי ואת השניצל קשקבל, שניהם עולים 55 שקלים. הקממבר מונה יותר מ-20 רכיבים והשניצל (שהוא לא באמת שניצל, המקום כשר) מרופד ב-15 רכיבים. את החשבון תעשו בעצמכם.
עכשיו ל"אבל" שהבטחנו. הבעיה של "רחל בשדרה" היא שההבטחה למגוון טעמים לא צפוי ולבלנד מטורף בפה עדיין מתקיימת, אבל לא בהכרח בכיוון הנכון. יש שלמים שגדולים מסך חלקיהם ויש כאלה שקטנים מסך חלקיהם. כשיש כל כך הרבה חלקים, בדרך כלל האפשרות השנייה היא שמתקיימת.
כל סנדביץ' חולק על ידי הבחור המקסים בדלפק לשניים, מה שאפשר לרעייתי ולי להצליב ולהחליף רשמים. שניצל הקשקבל הוא, כאמור, לא באמת שניצל, אלא נתח גבינה מטוגן בפירורי לחם שעליו מונח מכל טוב - חציל, ביצה, קרם עגבניות, פסטו פיסטוק, אגוזי מלך, עגבניה, חריף ועוד ועוד. הכריך הזה, כמו כל הכריכים אצל רחל, נגוע גם בטחינה גולמית, סילאן ופריחת הדרים. שלושת אלה פשוט משתלטים על הסנדביץ' ולא נותנים לו סיכוי. כל פרט בפני עצמו איכותי, אבל הבלנד של הטעמים מייצר קקפוניה לא רצויה בפה. כשהפרדנו בין החלק העליון לתחתון בכריך מצאנו איכות שונה - פחות גודש, טעם יותר ברור.
וזה היה הסנדביץ' הטוב יותר, כי הקממבר כבר היה על סך השערורייתי. כל ילד שלמד כימיה מכיר את המושגים "תרכובת" ו"תערובת". תרכובת מכילה מספר אלמנטים שהקשר ביניהם מייצר משהו חדש. בתערובת לא נותר קשר כזה, מה שגורם לה להישאר דיסהרמונית וחסרת כיוון. זה בדיוק המקרה של הסנדביץ' הזה - במלחמה בין עשרות הטעמים שהוא מכיל אין מנצחים. שוב, הפרדנו בין הקומות - הסלק היה טעים, הקממבר היה מצוין, הפלפל הקלוי, העגבניות - הכול טרי וכל כך טוב לבד. ביחד? שאלוהים ישמור. מתוק אמור ללוות את המלוח בסנדביץ' כזה, לא להעלים ולהעליב אותו.
לרעייתי ולי סגנונות שונים. אני מכור לפשטות, היא מרותקת מעומס וכל טוב. ההתלהבות שלה לסחוב אותי ל"רחל בשדרה" הכניסה גם אותי לדרייב, אפילו אני התמלאתי בציפייה. העובדה ששנינו יצאנו עם אותן מסקנות מדברת, מבחינתנו לפחות, בעד עצמה. המחיר מוצדק בהחלט ביחס לגודל המנה ולאיכות המרכיבים, אבל אם נפעמנו מהמוצר שקיבלנו, זה לא היה בקטע טוב.
ובכל זאת, יש לציין בהגינות כי ראינו הרבה אנשים נופלים שדודים למרגלות הכריך. אגב, ההופעה בבריכת הסולטן הייתה מעולה, בסיומה רצנו לדוכנים כדי לחטוף משהו ונחשו מה? היה שם דוכן של "רחל בשדרה" וסביבו הרבה מאוד אנשים שנראו מרוצים. האם אנחנו במיעוט? יכול להיות. כך או אחרת, את הקטע הזה מיצינו אחרי פעם אחת.
"רחל בשדרה" - שדרות בן מימון 13 ירושלים.