"טורטייה", אמר לי פעם איש חכם, "היא בסך הכול לאפה באותו מחיר ובשליש כמות". המציאות הוכיחה לא אחת שהוא צודק, ובסך הכול די גרמה לי להתרחק מהז'אנר. זו לא רק החשדנות הכמותית, אלא גם המוניטין הרע שיצא למקומות שמגלגלים בצק דק סביב בשר שנעשה על הפלנצ'ה. לרוב, טורטיות בישראל נחשבות למוצר נחות שמותר לאכול מקסימום כפתיחים בחתונות.
זמן קצר לאחר שעברתי לגבעתיים המליצו לי על מקום "שעושה טורטיות מדהימות" בשם טומי רול. זה היה לפני עשור וטומי רול היו אז יחסית צעירים. הלכתי לשם פעם אחת, סמוך לשעת הסגירה בחצות. זיכרוני העמום הצביע על מקום שהיה שומם ועצוב כיאה לשעה הלא סקסית באמצע השבוע, ויותר מזה לא נטמע. כמה זה היה טעים? האם באמת הטורטייה הייתה קטנה כל כך? ומה היה המחיר שלה, אז בלילה העלום של תחילת 2013? שום מושג, שום תיעוד.
קצת מוזר לספר שחזרת אחרי עשור למקום שמרוחק 400 מטר מהבית שלך, אבל זה בדיוק מה שקרה, אולי משום שאני לא מסמפט במיוחד את האזור של שדרות ירושלים פינת הרא"ה, שכמו אחרים גם הוא נכנס לקטגוריית "חכה תראה מה יהיה שם בעוד עשר שנים". האמת, כבר עכשיו הוא מראה סימני חיים עם ברים, בתי קפה ומזללות. סקסי? בהחלט לא, עדיין לא.
אולי מהסיבה הזאת הופתעתי כשהגעתי לטומי סמוך לשקיעה בערבו של יום חמישי. נחילי אדם חיכו בתור משל היה זה מקום הומה במרכז תל אביב. הצוות הגדול, בוודאי יחסית למקום הקטנטן והצפוף כל כך, ניסה לעבוד ביעילות, עד כמה שניתן. לטומי, שקיים כבר 15 שנים ופתח בשנים האחרונות סניף נוסף בגבעת שמואל, יש קהל לקוחות אדוק, מסתבר. סיבה מצוינת לאופטימיות.
התפריט במקום מתחלק לשתי קטגוריות: טורטיות והמבורגרים. מאחר ש-50 מטר משם נמצא צ'אפו, הבורגריה הכי טובה בעיניי בגוש דן, האפשרות הזאת ירדה באופן מידי. וחוץ מזה, שם המשפחה של טומי הוא "רול", ברור לאיזו מטרה באתי.
בחרתי בארוחת טורטיה אנטריקוט שכללה מלבד המנה העיקרית גם מנת צ'יפס-מיקס (צ'יפס עם ארבעה קרוקטים - כדורי פירה) ושתייה. המחיר: 55 שקלים, מעט יותר זול מלאפה ושתייה (60-65 שקלים). חיכיתי 20 דקות. זה הרבה מאוד לפאסט פוד, אבל הגיוני ביחס לכמות המזמינים. המתנתי בסבלנות, לאוכל טוב שווה לחכות. השאלה אם הוא באמת טוב.
"דוד" נשמע הקול המיוחל ופילסתי את דרכי כדי לקחת את המגש. לנגד עיניי נגלה מחזה קצת ביזארי: בצק מגולגל קטנטן ובצידו תוספת ענקית. גם אם זה קורה, וזה קורה לעיתים, הפרופורציות היו משעשעות בעיניי. את הטורטייה סיימתי בחמישה ביסים, ובואו נגיד שגם אם אני סוג של ניאנדרטל, אדם ממוצע היה מסיים אותה בשבעה-שמונה. הצ'יפס, לשמחתי, לקח לי קצת יותר.
עכשיו תשמעו משהו. יצא לי לטעום רצועות אנטריקוט בחיי, בפעמים רבות מהמקרים הן היו חרוכות, יבשות, לא עשויות ושאר מרעין בישין שגרמו לי לאבד אמון במנה. טומי הפיג את החששות שלי בקטע הזה. זו פשוט הייתה מנה נפלאה, הבשר והבצק מתמזגים בשלמות. "יש מסיבה בפה שלי וכולם מוזמנים", אמר לפני 30 שנה מו סיזלאק, המוזג מהסימפסונס, וזו בדיוק הייתה התחושה. פשוט כיף.
אבל, כאמור, ההתלהבות מצטננת כשמגיעים לעניין הכמותי. חמישה ביסים? סירייסלי? זאת מנה עיקרית? אני מניח ששלוש כאלה היו גורמות לי להרגיש בסדר ולא יותר, אחת כזאת היא בסך הכול סוג של פתיח. והנה, הזיכרון מחלחל. פתאום הבנתי מדוע לא ביקרתי אצל טומי יותר מעשור - כי אני לא יכול לחיות עם המחשבה שאחרי ארוחה מרכזית ארוץ מיד לחפש מנה משלימה. זה קרה בעבר, אבל מעולם לא הגיע מובנה.
מבחינת איכות, הבשר והטורטייה של טומי עומדים בסטנדרטים הגבוהים והמחמירים ביותר, אבל כמותית הם שווים בקושי למתאבן. את המחיר, 55 שקלים, אני יכול להבין דווקא. קטנה ככל שהמנה תהיה, אי אפשר לקחת היום פחות כסף על ארוחה שכוללת שתייה ותוספת. לכן, במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות) טומי מקבל 6, כשהכמות היא שמגלחת ממנו את כל הנקודות מה-10 המושלם.
אתם הרי לא תגיעו לשדרות ירושלים במיוחד, ולכן נשאלת השאלה הבאה: נניח שאתם כבר בסביבה, האם שווה לעצור בטומי? הייתי אומר שכן, בשביל להרגיש פעם אחת איך אוכל רחוב איכותי צריך להיעשות. הייתי אומר שלא, אם אתם ממש רעבים.
טומי רול - שדרות ירושלים 42 רמת גן