משחקי השף: "בתקופת התכנית התעללתי בעצמי, הייתי על הקצה. אולי זה מה שפירק"

אנרגיות ודרייב ותשוקת מטבחים ואש בישול תמידית בצד, אם לתמר כהן צדק ולברברה צליל אבי היו עוד כמה שעות ביממה הזאת, סביר שהן היו בוחרות לבלות אותן בדיוק ככה, מסביב לשולחן העץ הקטן ב"קוצ'ינה הס 4".

השתיים משחזרות ארוחות מורכבות ודרמות מורכבות לא פחות, ימי צילומים ארוכים ואירועי יומיום שרק במקרה צולמו, נערכו והתיישבו על הספה בלא מעט בתים בישראל בתור העונה השישית של "משחקי השף". כל מי שיודע ומכיר, מבין שיש פער גדול בין מה שהתרחש ובין הפרק הערוך. הן מודעות לזה, ולא מנסות לספר כאן סיפור של אותנטיות פריים-טיים בלתי קיימת. במקום זה, הן בוחרות להפתיע ולהגיד בפשטות שלעתים המצלמות, וההפקה, ידעו לעדן, לרכך, לתווך.

כן, רגעי הקיצון הוכנסו יחד לסיר לחץ, אבל מה שיצא ממנו היה מאוזן, וטעים. אף אחת מהן לא הייתה כאן אחרת.

"תמיד הייתי בשוליים, אף פעם לא במיינסטרים", פתחה צליל אבי, "וכשהגעתי לתכנית, אחד הדברים שהכי הטרידו אותי היה שאני לא אעבור חלק בגרון של הקהל, עם כל הקעקועים והדעות ובכלל. מרוב שהייתי בטוחה שזה יקרה, ושלא יעבירו אותי, פשוט הלכתי על הכי טבעי שלי, אמרתי שאין לי מה להפסיד, וזה הצליח".

התבנית המחשבתית הזאת סייעה לה בשלבים הראשונים, אבל ההמשך היה מעט יותר מאתגר. "לא חשבתי שאני אגיע לגמר, וככל שהתקדמתי רציתי את זה יותר. החושים התחדדו, ונכנסתי לאמוק שאני חייבת את זה. זה יצר אצלי כמיהה מטורפת ורצון מטורף".

התהליך הזה מתבטא היטב גם מנקודת מבטה של כהן צדק. "כמו שהיא הפתיעה את עצמה, היא הפתיעה גם אותנו", שיחזרה, "ראינו את הפוטנציאל שלה על ההתחלה כמובן, אבל ידענו שהיא חסרת ניסיון, רק כשראינו שכל מנה שהיא הוציאה זה וואוו, הבנו ואמרנו אחד לשני שאנחנו חייבים להפסיק להיות מופתעים ממנה".

בוקר הגמר תופס אותן רגועות מאוד, עם מותרות טלוויזיונות בדמות צחוק מתגלגל על מה שעד לפני שבועות ספורים היה בגדר משבר, או סתם עם אחת התחושות הנעימות ביותר לנפש האדם - הבנת הבדיעבד הפרופורציונלית.

אז, בזמן אמת, זה היה שונה כמובן. "בפרקים מסוימים, מה ששודר אפילו עידן את המציאות", תיארה צליל אבי, "כשהגשתי לוקוס, למשל, וחשבתי שהוא לא מספיק מבושל, אני יכולה להגיד שההפקה הייתה אפילו עדינה איתי.

"וואוו, אני בכיתי שם. לא יודעת אפילו מה הביא אותי למצב הזה, דקות ארוכות של דמעות, כמו תינוק שגנבו לו את הצעצוע. נכנסתי למזווה לבד, ופשוט בכיתי בהיסטריה. פתאום, אני מרימה את הראש ורואה שתי מצלמות עליי. אז כן, היו שם רגעים יותר דרמטיים מאיך שזה נערך ושודר, הם היו נחמדים".

מה שתואר כאן, מסתבר - האינטנסיביות וקיצון הפריים-טיים - היה חלק כמעט אינטגרלי מחייה במשך השבועות (הארוכים, העונה הזאת התחילה עוד לפני המונדיאל והחגים, להזכירכם) שהובילו לגמר. היא התמודדה עם זה בכנות חשופה, ומספרת על זה בכנות חשופה יותר.

"בתקופת התכנית פשוט התעללתי בעצמי. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. החלטתי שאני רוצה להיות מפוקסת על הדבר, אז כל פעם שהגעתי הביתה, גם אחרי יום ארוך באולפנים שם, לקחתי עוד משמרת בעבודה", תיארה, "הייתי גמורה, ישנה ארבע שעות בלילה ובכל זאת רצה למשמרת של 13 שעות בבוקר. רציתי שהמוח שלי יחשוב כל הזמן רק על אוכל, לא על חברים ולא על שום דבר אחר. אולי זה גם מה שהביא אותי להתפרק ככה, כי הייתי על הקצה".

החשש הראשוני שלה "לא לעבור חלק" התפוגג, אם כך, גם אצלה פנימה ("בסוף זה יצא הפוך על הפוך, אני מקבלת אהבה מטורפת מהקהל") וגם על פי מבחן התוצאה. כמוה, עברה כהן צדק תהליך דומה במאפייניו, ונדמה שגם דומה במסקנותיו.

"באיזשהו מקום הפתעתי את עצמי", סיפרה על החלטתה לגשת לאודישנים ולהעמיד את עצמה מול המצלמה אחרי שנים של אש מסעדנות עקבית, אך נמוכה, "זה היה מקום שדי התרחקתי ממנו, וחשבתי שזה לא אני, כי אני הרי באה לעבוד על המחבתות ולעשות אוכל. איכשהו, שוכנעתי, ואני לא מצטערת על זה".

"משחקי השף" עצמה סייעה לה, כפורמט שמעדיף להבליט אוכל על פני פולקלור. "אנחנו מדברים מאוד מקצועית, ולא כל כך גולשים, כן, אבל עדיין נאלמתי בפעם הראשונה שהייתי צריכה לדבר למצלמה, ואפילו מתמודדים צעירים מצאו את עצמם מעודדים אותי. אני נורא נלחצת מלדבר ולהוציא. אני לא כזאת, אני אדם מאוד שמור ומאוד פרטי, ופתאום אני חושפת. עד היום אני רואה מה לא טוב, ואיפה אני חלשה. התהליך לא נגמר".

חלק מהדברים שעליהם היא מדברת הם כמובן גם הסוד המסכי שלה. "אני מרגישה שאני מאוד אותנטית. מאוד אני, אבל זה לא תמיד טלוויזיוני. אני עובדת על זה", הודתה, "יש כאלה שאומרים שזה מה שמקסים, אבל אני יודעת שאני יכולה עוד להשתפר".

לדבריה, "אני קצת שונה מהקולגות שלי בהתייחסות שלי למקצוע ובשאיפות שלי, והבנתי שאני מאוד שלמה עם זה, וזה בסדר שאני כזאת והם כאלה, ושזה לא אומר שאני פחות מקצועית או פחות טובה. אני לא פותחת עוד מסעדה, אלא רק מעוניינת לעשות מה שאני עושה, הכי טוב שאני יכולה - כשפית, כאמא, כבן אדם. וזה בסדר".

אנחנו סוגרים שעה בחלל הטרי של "קוצ'ינה", שהוא בו-זמנית הכי חדש שיש והכי היה פה מאז ומתמיד. שלא במפתיע, ההישג הזה לא כלל עבודת עיצוב חיצונית ולא הנחית כאן אדריכלים וקבלנים, אלא בעיקר ידיים אוהבות שעובדות, גם של כהן צדק עצמה כמובן.

"כשזה אני, זה קל", היא תגיד מאוחר יותר תוך שהיא מתארת צביעות ושיופים ולוגיסטיקה של מסעדות תל-אביביות שצריכות לחכות במתח להחלטת שכן מקעקע ותיק אם הוא באמת עובר לצפון, "אני לא מנסה לעשות משהו אחר".

היא מסיימת בדיוק כשצליל אבי נכנסת, עושה סיבוב קצר, מתרשמת ממה שחוותה ממש לא מזמן כ"אתר בנייה", וחותמת במחמאה די מדויקת ודי מרגשת - "בעיני, זה הכי קרוב שאפשר לעשות איטליה בישראל".

למרות השנים והסטטוס, החוויות והתובנות, שתיהן ניצבות היום באותו צומת דרכים, שעיקרו, בתמצית אנושית פשוטה, הוא מה אני רוצה לעשות לעומת מה אנשים רוצים שאני אעשה.

צליל אבי עדיין מג'נגלת בין תל אביב לבן הזוג שלה בברלין, אבל יודעת שהיא "חייבת להיות פה כמה שיותר עכשיו. עם החשיפה ותשומת הלב וההזדמנויות שיבואו. רציתי בוסט לקריירה, הייתי מוכנה לפנייה חדה, אז קדימה".

היא מסתכלת על הריאליטי, ועל המציאות, בעיניים צלולות ופקוחות, ו"לא רוצה לחסום שום דבר", אבל אומרת באותה נשימה את מה שכדאי שיגיד כל בוגר טלוויזיה חסר ניסיון. "אני מתה מפחד. יש תשוקה כמעט משתקת, ואני חייבת לנשום. העולם הזה של הריאליטי יכול לתת לך מתנה או כלי, אבל גם יכול לעוור אותך, לטשטש בין פנטזיה טלוויזיונית רגעית ובין המציאות. בשבילי זה יכול להיות מהלך משנה קריירה, וחיים".

כהן צדק מקשיבה, מסכימה ומאפשרת להבין שהדרך חשובה, ושאפשר להגיע ליעד בכל מיני צירים, גם כאלה שכוללים טעויות. "לא ציפיתי שאני ארגיש עד כדי כך עטופה", אומרת צליל אבי שניה לפני חיבוק הפרידה, "תמר גרמה לי להרגיש מיוחדת, יש בינינו חיבור טבעי".

גמר "משחקי השף" ישודר הערב (יום שלישי, 07 בפברואר, 21:15) ברשת 13