יש מעט מאוד דברים סטטיים יותר בתל אביב מאשר מובלעת מסריק, אזור קטנטן שהוא גם כיכר וגם שדרה וגם גינה אבל בפועל הוא אף אחד מהם, ובעיקר טעות תכנונית משמחת שמאפשרת לדייריו קצת שקט נדיר, מטר מכיכר רבין ומרחוב קינג ג'ורג', ושני מטרים מדיזנגוף ומאבן גבירול.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
השקט הזה מטעה, לא רק כי התכנון התעבורתי העירוני החליט לחצוב אותו עם אוטובוסים, אלא גם כי מה שנתפס לעתים כשכונה אינטימית שצריך לתת לה לנמנם עד יקיצתה הטבעית (ולכן, כנראה, המרצדס השחורה-מט שחונה בה על אדום-לבן באופן קבוע ומעולם לא נתקלה בדוח) היא בעצם אוצר נדיר של שיטוטים ובהיות שופינג, מנוקד חנויות שהן דסטיניישן בפני עצמן, ועם אפיל אירופי לחלוטין. כן, אירופי. יש קלישאות שמתקיימות.
וכמו הטובות שבקלישאות אירופה, כך ריח החמאה.
יש קלישאות שמתקיימות. פאט אנד פאף
"פאט אנד פאף" (Pate & Puff, אל תשאלו מה זה אומר ולא תיאלצו כמוני לשמוע הסברים שאף אחד מהם לא מסביר באמת שום דבר) חיממה תנורים על אחת הפינות הגדולות באזור לפני שבעה חודשים, אבל הייתה יכולה באותה מידה לטעון שהיא פה מאז העוצר הגדול של המנדט הבריטי, מאכילה חיילים בקרואסון טייגר.
היא מאיישת את קומת הקרקע של מה שהוא כנראה אחד הבניינים היפים באזור, תוצאה נדירה של פינוי-בינוי שעבד כהלכה (אם כי כמו כל פינוי-בינוי, גם מרפסותיו מבליטות מיני נדנדות ישיבה מעוגלות מקש. אולי זה בחוזה שעליו חותמים כל הדיירים באשר הם), ומציעה תמהיל חריג יחסית של הרבה מקומות ישיבה, פנים וחוץ, למטה ולמעלה, שמש וצל.
מה שעוד מוצע כאן הוא מנעד רחב עד כדי "היינו כאן כבר המון פעמים ועוד לא התקרבנו אפילו לזלול את כל מה שאנחנו חושבים שראוי לזלול כאן".
זה מתחיל בכריכי בוקר קלאסיים עם סלט ביצים וגבינות, בגטים טריים עם חביתה וירקות (שטוב יהיה אם לא יעמדו ויחכו ללקוחות תוך כדי התקררות, אבל זאת כבר התקטטנות בהתחשב בזמן החיסול הקצר שלהם), בורקסים גבוהים ומתפקעי-מילוי (ריקוטה, ארטישוק וזיתי קלמטה, למשל) וגם פרעצלים חמים ומתפצחים.
משם, נדרשת עירנות רבה באשר למה שיוצא כל העת מחדר האפייה הצמוד, מחלל העבודה האחורי ומהקומה התחתונה - משימת חדר בריחה הפוכה, שמטרתה כמובן היא להישאר כמה שיותר בפנים, ולסרב לקבל רמזים שדוחפים אותך החוצה.
והרמזים האלה קיימים, מגבירים צעקות כלפיך ככל שהבוקר מתקדם. כל השבועות והחודשים האלה מאז הפתיחה, ומנגנון ההזמנות וקבלת האוכל, ניהול התור וההתמודדות עם הלקוחות (ישראלים, נכון, אבל עדיין ראויים לתשובות) דורכים במקום, סטטיים כמו השכונה.
זה אומר פער גדול בין איכות האוכל והקפה ובין איכות החוויה, פער שרק הולך ומתרחב משום שהקהל גדל. כנס ב-8:05, ואתה מלך פריזאי שתוך דקות ספורות יכול לשבת ולהשקיף על הנעשה בריחוק אלגנטי ומנוכר. בא לך משהו נוסף ב-8:25? כדאי כבר שתודיע לילדים שאתה לא אוסף אותם היום מבית הספר, ושתודיע בקול רם יותר שהמרפק הבא שפוגע בך בתור כבר יגרור תגובה.
בדיוק עד לנקודה הנכונה. פאט אנד פאף
מצב העניינים המתואר כאן - מיני-כאוס לוגיסטי לחלוטין שבאופן מפתיע למקומותינו אינו קשור כלל לעובדי הקופה האדיבים ברובם (וב"רובם" אני כמובן מחריג כל מיני הזיות שירותיות שמתייחסות לממתינים כמו לנתינים, ולמנהלות שמתעקשות לבלגן משום מה) ואפילו לא להתנערות המקומית הידועה מתיחזוק תור מסודר - היה גורם בשגרה לפרידה מהירה מצדי, בהינתן שאין אוכל ששווה את כל זה, ואפילו חצי מזה.
כאן, כאמור, הוא שווה. לא את *זה* כמובן. כי שום דבר לא שווה בלגן-טרפת שכזה. אלא שווה את התקווה שהיום תגיע ושמשהו יסתדר, יהיה חלק יותר, וההם מעמדת הקפה שלמטה לא יצעקו לך חזק מדי, ושבקופה לא יטעו בחימום, ולא בתימחור, ולא בחיוב, ולא בחיוך. בטח בהתחשב בכמה כל זה עולה (יקר, לא יותר מכל תל אביבי יקר אחר, אבל יקר).
כי נורא מתחשק לחזור. מלבד הקטנות שכבר הוזכרו יש גם, בדרך כלל, כריכי בגט פתוחים עם קרם פרש מלמטה ורכס גבעות מתמשך של מקושקשת כמהין, מסוג המנות שדורשות ממך להתחבא מאחורי אחד העמודים העגולים שבחלל ולאכול-להתלכלך בפרטיותך, ויש גם טוסטים גבוהים ושחומים בעלי טריפל מפלס, שגבינתם נזלה בדיוק עד לנקודה הנכונה, נוקדה בירוקים ונמרחה בחמאה, רק כדי שתוכל לנעוץ בהם שיניים ולשכוח שהשישי שלך קצוב בזמן.
בצד, יש חלות חמות, לחמים טריים ומדי פעם גם קופסאות פלסטיק שממתינות למילוי מסיר סופ"ש שיצא, מקררים עם השלמות-סלטים ומספיק יין ופרחים בשביל להשכיח את התלאות.
וגם מתוק. מאוד מתוק.
הוויטרינה הדו-קומתית כאן מחולקת לקינוחים קרים, צבעוניים ומרהיבים, מעולמות הפטיסרי המוכרים, ולמעלה יש כבר דיספליי פחמימות שהוא העונה הבאה של "Jewish Matchmaking" בנטפליקס, ולמעשה ריאליטי שידוכים בין בני אנוש ובין בצקים.
יש פה משחקי שוקולד קלאסיים יותר, מיני ג'אנדויה וקרמל, פיסטוק כמובן וגם מאפה ממולא קרם קרמל מלוח עם (הרבה מאוד, הרבה יותר מדי, לא מספיק) אגוזי מקדמיה, שוסון תפוחים ודיפוף שקדים, דברים מגונים עם קרם פטיסייר ותותים, רוגעלך רכים ועוד ועוד הגשמות של החלומות שחלמת בלילה על יומיום נטול רסנים, צ'יט-דיי שאפשר לא לספור.
המרפסת הפנימית שבקומה השנייה משקיפה כמעט בקו ישיר לענייני התור והקופות, ובדקות מסוימות מייתרת כמעט כל אמצעי עניין אחר, לרבות המסך הפרטי שלך. מלמעלה, אתה רואה את הסבלניים והנדחפים, המיואשים ואלה שרק רוצים לשאול שאלה. שוב, קלישאה, אבל כזאת שמתקיימת באמת.
במקביל, מציעה רחבת הישיבה החיצונית בינג' מעניין משלה בתצורת חלון זכוכית גדול ושקוף לתוך קבינט האפייה, ובו מריחות וקיפולים, שיחות ערות על זמן תנור ואדים שיכולים להיכנס בקלות לרשימת החומרים האסורים, מפאת מסוכנותם וממזריותם המתוקה.
שם, בפער בין זוויות ההתבוננות האלה, שוכן המקום כולו, והתקווה הבודדה שרק לא יהיה סטטי, כי הוא שווה מדי.
פאט אנד פאף (Pate & Puff), מסריק 15, תל אביב