כמו כל טרנד לוהט אחר על רחוב דיזנגוף בתל אביב - בתי קפה שרק צרפתים נכנסים אליהם, פיצוציות ש-70% מהביזנס שלהן הוא חבילות מעלי אקספרס, חנויות משקפי שמש מלבינות כספים - גם מזללות הכנאפה הגיעו כבר לשלב המעט מביך של אחרי השיא.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
פה ושם עוד אפשר לזהות כמה, אבל רובן כבר לא איתנו. הגרועות והחקייניות נפתחו מהר ונסגרו מהר, מבינות באופן מיידי כמה הביזנס הזה לא קל ושטחי כמו שהוא נראה. הבינוניות (והחקייניות גם כן) נפתחו יותר לאט ונסגרו לא פחות מהר, ורק המקצועניות, הטובות, הטעימות באמת, ממשיכות הלאה.
וזאת גם הסיבה ששלב אחרי השיא הזה, שהוא אכן מעט מביך לרובן, הוא בדיוק השלב האידיאלי בחייו של מי שבאמת אוהב כנאפה, ומי שבאמת אוהב לעשות אותה. פרח אבו ניג'ם ושחאדה אבו שחאדה, למשל.
ויראליות אש. יאפא כנאפה
יאפא כנאפה של צמד החברים היפואיים האלה נפתחה לפני קצת יותר מארבע שנים בשולי שוק הפשפשים, והפכה תוך שבועות ספורים לתור הכי מדובר במתחם. זה היה חדש ומסעיר, מתוק ומספק קרייב, ובעיקר אקזוטי שכזה, עם נגיעות ערביות-טורקיות שהן כל מה שאנחנו רוצים מאוכל ברוב ימות השבוע.
ויראליות האש הזאת עמדה ביחס הפוך לזמן שעבר מאז שרעיון הכנאפה התמקם בראשם של השניים, לחודשים שבהם הם הסתובבו עם שאיפות למידה באיסטנבול ועם פיץ' קדאיף-גבינה-מי סוכר בעיר, מנסים לשכנע משקיעים ושותפים, ולשנים הארוכות שבהן הדיי-ג'וב שלהם היה לדאוג שיהיה כאן קר, אבל הפנטזיה הייתה לחמם, ובענק.
"אנחנו שנינו בכלל אנשי מיזוג, לא ידענו מה אנחנו עושים", תיארו את ימי הפתיחה המעט מבורדקים ביפו. אנשים הגיעו עם מקדם פה לאוזן מרשים, אבל גם עבר במטבחי מסעדות לא עזר בתפעול, בעיקר כי העיקרון היה פשוט - צלחת כנאפה על האש, אחרי שהזמנת.
שנה לאחר מכן, כשהקורונה כבר מכה באוויר הפתוח, נפתח סניף נוסף סמוך למגדל השעון ביפו ("זה קרוב, אבל מדובר בשני מקומות שונים לחלוטין, עם שני קהלים שונים לגמרי"), וגם טרפת ההוראות הסותרות, הסגרים והמשלוחים לטווח קצר (זוכרים את זה?) לא הצליחה לכבות את הגריל ואת אבניו הרוחשות. "תמיד רצינו שיהיה מתקתק ומתוקתק", סיפרו, "סוף סוף הצלחנו".
וכעת, הגיע הזמן להיכנס לתוך תל אביב.
הסניף השלישי של יאפא חולש על מטראז' צנוע למדי במרכז רחוב דיזנגוף, משאיר גישה רחבה ונוחה לשליחים התכופים של וולט, וזולג במקביל למדרכה עם כסאות ושולחנות, ומין דיספליי אכזרי בממזריותו של מגש לוהט שמדי פעם מתחלף ממש בכניסה. צריך להיות חזק מאוד בשביל לחלוף ולהתעלם מהריח והמראה. רובינו לא רוצים להיות חזקים כאלה, ובצדק.
"קיבלנו הצעות מארצות הברית, מלונדון, מברצלונה ומפריז וגם מהארץ - אילת, אשדוד, הוד השרון, באר שבע, מה לא", סיפרו, "אבל תמיד רצינו קודם כל לפתוח בתל אביב, ואז לחשוב הלאה. חיפשנו טראפיק וסביבה צעירה, והגענו לכאן רק כדי לקבל חיבוק גדול מאוד מהאנשים. הם התעוררו בוקר אחד לפני כמה שבועות עם חיוך של הכנאפה שלנו מתחת לבית שלהם, ואנחנו רואים את זה גם בהזמנות - הסניף הזה עובד במשלוחים כפול משני המקומות הוותיקים יותר".
התפריט מוכר, וכמעט לא זקוק לתיווכים. כנאפה אישית, עם או בלי גלידת עיזים (22 או 28 שקלים), מגשים גדולים (80 שקלים) שנשלחים בקרטוני פיצה מרובעים ויכולים להשלים אפייה בבית, על פי דרישה, וגם בקלאווה טורקית ממולאת פיסטוק, שגם היא יכולה להשתדך לגלידה (22 או 28 שקלים). זה לא המקום או הזמן לריסונים.
יש גם מתוקי-צד בדמות מלבי, עוגת טורט מתוקה, מארזים של כל מיני דברים ביחד וחריגות במהדורת רמדאן מוגבלת של עוואמה, למשל, ויש גם ארטיק פיסטוק הום-מייד, גדול לקחת כמו שהוא או קטן יותר, שמונח מעל הכנאפה.
מדובר בהומאז' לקראנץ' פיסטוק המיתולוגי, אם כי בתצורה מתונה יותר מבחינת מתיקות, ובמשחק מרקמים שכמו נולד לכנאפה - מזלג קטן שעושה דרכו מלמעלה למטה, ואז חזרה, וגורף בדרך ציפוי שוקולדי, ופנים גלידתי, ואטריות שחומות ומתוקות רק במידה, וגבינה נמתחת. ברוכים הבאים לשכונה.
כמו כל נקודה לוהטת אחרת על רחוב דיזנגוף בתל אביב - המקום על הצומת שסוחט מיצים יותר באהבה מאחרים, חנות הנעליים שמתעקשת להחליף חלונות ראווה כל חודש למרות שהקהל כבר נאמן, המסעדה שמתעוררת כל בוקר מחדש לעבוד ולא להתלונן - גם יאפא כנאפה לא צריכה להראות תשלומי ארנונה כדי שנרגיש שהיא תמיד הייתה כאן.
"חלמנו לפתוח בית קפה קטן, עם קצת מתוקים, לא יותר", שיחזרו, "הבאנו 40 צלחות מאיסטנבול שמצאנו בארבע לירות לחתיכה, העמדנו מנגל פחמים ומכרנו 40 מנות. התגלגלנו משבת לשבת, כל פעם קצת יותר, עד שמצאנו את המקום והרגשנו שזה הרגע שלנו ללכת על זה".
כמות הצלחות הטורקיות גדלה מאז באופן מעריכי, וכך גם ניסיונות השכפול של המתחרים. "זה דווקא החמיא לנו. לא התעצבנו. במובן מסוים, חשבנו על זה שאם מנסים לחקות אותנו, זה אומר שאנחנו עושים משהו בסדר, ושהם רק מוסיפים למקור", הם מסבירים תוך הנחת צלחת כסופה חדשה על האש.
דקות ספורות לאחר מכן, מזלג נוסף מתחיל את המסע. "קל להכין כנאפה, אבל גם קל להרוס אותה. אנחנו רצינו תמיד להישאר ככה, אותו דבר".
יאפא כנאפה, דיזנגוף 175, תל אביב