באמצע רמת גן יש מקום מיוחד שם אפשר לעמוד ולהריח בורקס, אז מי צריך שוקולד?

"בסוף רמת גן יש מקום מיוחד
שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד
יש שם בית גבוה גבוה בלי חלונות עם שלוש ארובות
ושלושים מכונות יום ולילה עובדות
ושבעים פועלים עם סינר וכפפות
מכינים שוקולד בכל הצורות

שוקולד קטן ושוקולד גדול
שוקולד יקר ושוקולד בזול
שוקולד אגוזים ושוקולד סתם
לעשירים ולכולם והריח בחינם
וכל האזרחים עוצרים ומריחים"

15 שנים אחרי שדחפורים נכנסו לצומת עלית ברמת גן והתחילו לנגוס במפעל השוקולד המפורסם של המקום, הריח היחידי שמתפזר בצהרי היום באזור הוא בליל לא מגרה בעליל של עשן, שמן וטיגונים. כל מי שהיה אי פעם באזור טיימס סקוור בניו יורק, יידע לזהות היטב את הארומה, ומותגי בושם ייטיבו לכנות אותה בפשטות שיווקית "דיפ פרייד". יש אנשים, אפילו מהמעגל החברתי הראשון שלי, שישקלו ברצינות רכישה.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

כשהייתי ילד, הגעתי לכאן בחופש הגדול עם סבתא שלי, עובדת "עלית" גאה, ואני יכול לאשש ממקור ראשון שכל מילה של יהונתן גפן הייתה אמת, אבל כמעט יובל לאחר שהוא הפך את הצומת ליעד תיירותי אטרקטיבי, הפועלים היחידים שעובדים במהלך היום באזור עושים זאת, כיאה למציאות חיינו כעת, בתוך מתחם נדל"ני מופרע בסדר הגודל שלו. אין שם שוקולד, ובניגוד לשיר הוא נועד רק לעשירים, אבל כל האזרחים עדיין עוצרים ומריחים, ככל הנראה בגלל שהצומת מתוכנן כך שאתה יכול להשלים בינג' קצר בזמן שאתה מחכה לירוק, ולא חשוב מאיפה באת ולאן אתה נוסע.

המזכרת היחידה מהאגדה השוקולדית שהייתה-באמת-הזאת היא מכונת מסטיקים מוזהבת שהוצבה בצניעות סגפנית במעלה רחוב ארלוזורוב הסמוך, גל-עד נוסטלגי מריר-מתוק לימים אחרים. "זה היה נחמד לגור בדירה אפופה בריחות של שוקולד", סיפר תושב האזור לעיתון "הארץ" עם הריסת המפעל, "אבל אי אפשר לעצור את הקדמה".

אי אפשר לעצור, נכון, אבל אפשר לכתוב שירים אחרים. על בורקס למשל.

"סו בורק איסטנבול" היא המזללה הטורקית החדשה מאוד של שירי וסימון כהן, שממוקמת דקות ספורות מכל התרחשות הצומת המיתולוגית הזאת, בלב-לבו של רחוב הרצל, אחד משני הרחובות הטובים ביותר בישראל (יחד עם רחוב ביאליק המקביל, כמובן/ מה בדיוק חשבתם?), וגם די האחרונים שבהם.

מדובר בצירי תנועה "כמו פעם", של הולכי רגל ושל שלום-שלום, של חנויות קטנות וממוקדות ושל פקחי עירייה שיודעים שאין סיכוי להשתלט על הדבר הזה, ובמקום זה עושים באמת את עבודתם - מפקחים.

התוצאה היא בליל חיובי של יומיום, חיים כמו שחיים צריכים להיות, בתוך עיר שלא שכחה מה זה להיות עיר. חנות ירקות ומעדנייה, בית קפה קטן והמוכר ההוא עם המתנות, תבלינים וקפה ליד אוכל מוכן הביתה. זאת לא ערגה נוסטלגית מזויפת, כל מי שהולך ברחובות האלה יודע. ואם כבר הולך, אז שיעצור אצל בני הכהנים.

העסק הפחמימתי הקטן נפתח ארבעה ימים לפני פסח, במה שהוא לבטח תזמון קצת מוזר והרבה גאוני. "חיפשנו משהו בלי להיות נעולים, רק רצינו לעשות אוכל טוב", שיחזרו, "ואיך שפתחנו ידענו שזה נכון. הייתה כאן התנפלות, ואז יצאנו לחופשת פסח מרוצים, ועם אנרגיה לחזור ולעבוד".

וזה עובד. הפינה הטורקית הזאת מאפשרת הצצה שקופה פנימה גם מהצד וגם מחזית הרחוב, והיא עושה את זה בחוכמה ממזרית של ממש, שהרי מן הידועות היא שאי אפשר לחלוף כך סתם על פני בורקס ולא להיגרר לבסוף פנימה דרך האף, העיניים, הבטן והלב. "הייתה תקלה", היטיב להגדיר אחד הלקוחות שסיים בזה הרגע מנה בחוץ, "הזמנו רק שניים, וצריך עוד".

הקולקציה קטנה אך מפתיעה באפשרויות שהיא פורשת בפניך, ומסחררת אותך בסופו של דבר בבואך להחליט. ההמלצה, כפי שהיא תמיד ניתנת במקומות שראויים לה, היא פשוט לקחת אחד (שניים) מכל אחד, ואז להצטער שלא לקחת יותר.

יש כאן תבניות מתכת מלבניות וגדולות של בורקס מים עם גבינה, תרד-גבינה, בשר טחון ובשר טחון עם בצל, שנחתכות מבעוד מועד לריבועים גבוהים (30 שקלים לחלבי, 35 לבשרי) של חלום בצק-מילוי בהיר ואז שחום, מתמסרות ואז פציחות. רציתם עוד מישהו עם הפלא הזה חוץ מדילק'ס בשוק התקווה? קיבלתם.

שירי וסימון השכילו להביא יחד איתם מומחה טורקי לכל הטוב הזה, והתוצאה ניכרת. זה לא מועתק, זה לא משועתק, זה לא חיקוי וזה לא זיוף. זה הדבר האמיתי.

תבנית בורקס משובלל, למשל, יוצאת מהתנור הלוהט ומקבלת ליטוף קל של שמן זית כשהיא עדיין רותחת. היא תגיע לוויטרינה מיד (25 שקלים), ותתייצב שם ליד "בורקס אצבעות" קטנים יותר (5 יחידות ב-20 שקלים), במילוי תפוח אדמה, תרד או גבינה, ועם מעטפת שומשום שמותירה לכלוך בכל מקום, וניקיון בראש.

מה עוד? פידה, אותו מאפה בצק מוארך וממולא (גבינה, גבינה ותרד, תפוח אדמה) לפני סגירתו, או פתוח עם תערובת בשרית צבעונית (25 שקלים, 30 לגירסת הבשר) וגם סימיט בייגלי עגול בדיוק כמו שם, בארץ הכי טעימה בעולם, איירן יוגורטי צונן וסמיך, ואגף שלם של מתוקים מסורתיים - מעוגת סולת שופעת נוזלים ועד קדאיף אגוזי עשיר שזולג שמעות מתוקות של אושר, ושל דיאטה, מ"ממתקי איסטנבול" בצקיים וממולאי קרם ועד סוטלאץ' פודינגי קריר וסמיך.

"באוכל הם מבינים", מסבירה כהן את הקשר הידוע לכל, "את זה הם יודעים לעשות הכי טוב".

"עוצרים הילדים שרצים בשכונה
עוצר האוטובוס מעבר לפינה
החתולים מפסיקים לברוח מהכלבים
השוטרים עומדים ליד הגנבים
כולם מביטים אל הארובות
ולאט לאט, האף שלהם,
מתמלא בריח של שוקולד"

קשה לקלוט כיצד היית יכול להיכנס פעם לממלכה הרמת-גנית המפוארת ולקבל לפנים ריח שוקולדי מתוק במקום הארומה שעומדת באוויר כיום, אבל את הקדמה באמת אי אפשר לעצור, וכנראה שאין באמת תוחלת מעשית לקיומו של מפעל שוקולד ענקי בפתחה של עיר גדולה.

במקום זה, ובאותה עיר ממש, יש רחובות חיים ונושמים ובועטים, ואנשים שהולכים בהם, וזוגות כמו שירי וסימון, שרק רצו לעשות אוכל טוב, לחזור הביתה ולסגור את היום מול הסדרות הטורקיות שלהם. "אני רוצה חתיכה בורקס על המים", נכנס לקוח עם מטרה ברורה גם אם לא לגמרי מדויקת ז'רגונית, "אבל לא חתיכה גדולה. אני לא אצליח לסיים". כמה שניות של שקט, ואז כולם צוחקים, יחד איתו. זה אולי לא ריח של שוקולד, אבל זה ריח של טעים.

סו בורק איסטנבול, הרצל 64, רמת גן, 03-5031679