איפשהו בדרך, באזור פינת הרחובות ורדיאל ועבאס, אני תוהה מה הנשים האלה חושבות באמת. כי מהעיניים שלי, שכונת התקווה היא, ובכן, שכונת התקווה. חזקה מאוד בדברים מסוימים (אנשים, דוכנים, גישת נו-בולשיט מרעננת), מעט חלשה יותר באחרים (תשתיות, טיפוח, פירי כביסה מוסתרים), ובהחלט דורשת איזשהו תיווך שיהפוך את המציאות לריאליטי.
אני נטמע בהן כדי להקשיב, ואז מאט טיפה את ההליכה כדי לצלם, מצליח לתפוס תמונה שאלמלא דגל ישראל בשוליה, היה אפשר לשים גם בנאפולי, נגיד, או בכל עיר אחרת שלא ביקשה אף פעם להיות הכי יפה, ובמקום זה נתנה לך משהו טעים שאפשר ללעוס על הדרך.
דקות ספורות לאחר מכן, בפתח השוק ממש ולפני שהסיור הרשמי ממשיך, אני מקבל תשובה סופית לתהיה שאיתה התחלתי. בשבילי, כאמור, שוק. בשבילן, ספוט מושלם לסלפי.
שמונה הנשים הללו נחתו בישראל לפני שבועות ספורים עם מזוודות ארוזות היטב, שאיכשהו הצליחו להכיל גם הרבה יותר מעשרה מיליון עוקבים, וגם הרבה יותר מזה מקום לקחת דברים טעימים בחזרה הביתה.
הן הגיעו לכאן ביוזמת Vibe Israel, למה שהוגדר ברשמיות כ"סיור אוכל למשפיעניות אמריקניות", אבל עדיף הרבה יותר להתייחס אליו בקז'ואליות הנדרשת, ולקרוא לו בשמו - "כל מה שכדאי לישראל לעשות מעתה ועד עולם כדי לשפר ולו במעט את מדיניות ההסברה שלה, את דעת הקהל עליה, את הסטיגמות והקלישאות, ולהתחיל איכשהו לפרק את המיתוסים בואכה תראו כמה כיף פה כשהפוליטיקאים לא מתערבים".
ארוך מדי כסלוגן, אני יודע, אבל נחשוב כבר על משהו.
לוח הזמנים שלהן היה צפוף מאוד כתיירות, ועוד יותר צפוף כאכלניות. הוא החל בנחיתה רכה יחסית (עזרה לזה עוגת הבבקה של מאפיית לחמים שחיכתה להן בחדר "מלון 65" שבו שהו, ללא ספק שגרירת הרצון הטוב היעילה ביותר שהייתה לנו מאז שאורי שפט פתח בדוקטרינת השוקולד שלו מעבר לים) ובארוחת ערב ב"ביצ'יקלטה" בנחלת בנימין שבתל אביב, והמשיך משם לכמעט שבוע של ישראל היפה באמת. כאמור, הישראל של האוכל שלה, ובעיקר הישראל של אנשי האוכל שלה.
היום המלא הראשון לקח אותן לעיר העתיקה בירושלים ("רוגעלך הרבה יותר טעימים ממה שאכלתי בארצות הברית"), לסיור שידע לעשות סדר בבלגן, ולביקור צבעוני בשוק מחנה יהודה כמובן. הוא נחתם במסעדת OPA של שיראל ברגר, וידע לקשור הכול - ובעיקר את תשוקת הירקות והטבע, למחרת בבוקר בפארמה קולטורה, פנינת הפארם טו טייבל במושב בני ציון.
ארוחת שישי (ביתית ומפוארת) נערכה אצל משפחת אלון בגדרה, ושבת הוקדשה לנצרת, על פיתוייה וקלוריותיה ("חומוס כמו שמעולם לא טעמנו. טיפ של מקצוענים - השתמשו בבצל במקום בפיתה"), ובעיקר על לונא ביסטרו שלה. הלילה הזה נסגר, כמו שרוב הלילות נסגרים בתל אביב, בג'סמינו.
קצת בורקס, קצת לזניה. ילד האהבה של דילק מדגמן
אני קובע להיפגש איתן על רחוב ההגנה בעיר בבוקר יום שלישי, ערוך להליכה קלילה ולאכילה כבדה, בין היתר כי דילק'ס היא התחנה הראשונה שלנו. מגשים לוהטים יוצאים מהתנור, מעופפים באוויר ומסתובבים כדי לדגמן את הקראנץ'. "מדובר ב-Love Child של הבורקס והלזניה", מנגיש להן מוני כחלון מ"בוקא סיורים" את מה שכנראה אי אפשר להנגיש, וחובה לטעום. רעש הופך לשקט, שקט הופך לפיצוח, פיצוח הופך לצחוק. ממשיכים.
העוגן התקוואי שהוא הסאלוף ובניו שופע עליהן בצק, כמובן, ולא מנסה אפילו להסביר בלועזית מה זה קובנה. במקום זה, הן מתבקשות להושיט אצבעות ולבצוע זיכרון טעים מתוך החמאתיות. אי אפשר ולא צריך יותר מזה, אבל בכל זאת יש עראק, בהגשה חוסכת כוסות ומגבירת חיוכים. "הדבר הכי טוב אצלנו, ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת", פירט כחלון תוך כדי הוצאת בקבוק נוסף של יין מהעגלה הצמודה, "הוא שבניגוד לארצות הברית, כאן אפשר לשתות בפומבי".
"לבוא לסיור כאן זה סיטואציה מאוד מיוחדת כי בשבילנו, התקווה זה הבית", סיפר כחלון, שהקים את החברה השמחה לפני כחמש שנים יחד עם אסף סלנט, "הקונספט שלנו הוא סיור אוכל אינטליגנטי ועשיר, אבל בגובה העיניים, ומבחינתנו, הכול נולד בשכונה. זה סיור הדגל, הסיור הכי נמכר שלנו, והוא בטח עוד יותר משרת תיירים ותיירות מחו"ל, שעבורם להגיע לפה - במקום לכרמל, נגיד או לשרונה - זה פחות טריוויאלי".
אנחנו לוקחים את השיחה שלנו למעדניית אמיגה וצופים שם בהלם התרבות הנהדר שהוא עמבה, ממשיכים למשתה קובה מבית דוד חביב ובניו, ופותחים שולחן נוסף בבוטקה 23 הנפלא, מנסים לתרגם לאמריקנית מדוברת גם "חלה עם שניצל של יום שישי", גם "צ'יפס כמו שהיה בעגלה של מלכי", וגם "סביח". התוצאות, כצפוי, מורכבות, אם כי גם הן נסגרות עם עראק, אז אין מה להתלונן.
"הגענו לוויב דרך חברים משותפים, ומהרגע הראשון היה ברור שיש כאן קליק", הוסיף כחלון, "מה שמעניין אותנו זה לא להראות רק יופי וחיובי, אלא לספר סיפור מורכב, דוגרי ואותנטי על אנשים ועל מקומות דרך האוכל. אנחנו מתעסקים בתוכן, פותחים בקבוק יין תוך כדי דיבור, ובסוף זה כלי מצוין לספר סיפור. כאן, איתן, היה משהו אפילו יותר מיוחד, הן לא באו לשחק. נורא הקשיבו, נורא ניסו להבין את המסר, וגם נורא נהנינו. בסוף גם רואים את זה במה שהן מעלות".
שמונת המשתתפות גובשה באמצעות מחקר מקדים של "וויב ישראל", ובתיווך של רייצ'ל ירקס ("EZPZ Mealz"), שמינפה ביקור קודם שלה בארץ (וסיור קודם עם בוקא) לכדי חזרה משמחת נוספת, עם חברות.
אליה הצטרפו צ'לסי לורדס ("Chelsea's Messy Apron"), ג'ולי קלארק ("Tastes of Lizzy T"), קימבר מאת'הרן ("Easy Family Recipes"), מליסה גריפית'ס ("Bless this mess, please"), בב ווידנר ("Bev Cooks"), קורטני אודל ("Sweet C's Designs") ואוברי קוטה ("Real House Moms") - שמיניית בשלניות-מתכונאיות-אכלניות, שהן גם מקצועניות אוכל וגם מקצועניות סושיאל שמתחזקות באופן יומיומי חשבונות מתפקעים ופלטפורמות מבוקשות.
המשלחת הזאת יצרה למעשה תמנון הסברה חיובי, שהוא ליבת הפעילות של וויב ישראל, עמותה שנוסדה בשנת 2009 על ידי היזמית ג'ואנה לנדאו כדי לשפר את דעת הקהל הצעירה בעולם כלפי ישראל. "אנחנו בוחרות להדגיש את החלקים היפים, היומיומיים, המהנים והחדשניים ביותר שלנו", הסבירה המנכ"לית רומי ברק, "וידענו שהסיור הראשון אחרי השבתת הקורונה הכפויה חייב להיות על אוכל".
השאיפה, כהגדרתה, הייתה להתמקד בחלקים היותר טעימים של ישראל, ולהרכיב סיור הומוגני יחסית של נשים שהן גם אמהות. "יש למדינה שלנו המון מה להציע, ארוחות הבוקר הכי טובות בעולם כמובן, אבל גם מסעדות מעולות ואוכל רב-תרבותי. הכי טוב והכי טעים והכי מרשים זה להתחיל בזה. זה היה הקיק-אוף שלנו, אבל זאת גם נקודת הפתיחה הכי טובה לכולם".
פתיחת שולחן, פתיחת עראק. בוטקה 23
אני נפרד מהתיירות (ומהשניצלים) כשהשעון עדיין לא מראה לאנץ'-טיים, תוהה אם אי פעם אצליח להכניס עוד משהו לפה, ויודע במקביל שהן רק התחילו, וצפויות להמשיך את היום עם סביח נוסף, ולפתוח שולחן גם בצפון אברקסס.
לכל אלה, התווספו גם טיולי בוקר ביפו ובשוק הפשפשים, ארוחת ערב מול השקיעה של אנימאר, נגיעה בפוד-טק המקומי דרך חברת Chunkfoods, וגם, כי באמת לא אכלנו הרבה זמן, בראנץ' סיכום.
התחנות האלה הותירו באופן טבעי אינספור חוויות, תמונות ואפטר-טייסט חיובי, ובינג' הסטוריז והרילז שערכתי בחשבונותיהן מצליח איכשהו לחבר הכול לארוחה אחת מופלאה - איש האתרוגים של ירושלים וקובה סלק באותה ארוחת שישי, "Israeli Salad" ולאפה עם שווארמה, ארוחת בוקר כחול-לבן ("Big Yes For Me") ומשהו חם לשתות, כי "ישראל לוקחת את הקפה והתה שלה מאוד ברצינות".
נכון, באמצע היה גם מקדונלד'ס ("מאמצות את הזהות האמריקנית שלנו כי אנחנו חייבות דיאט קולה מהמכונה"), אבל איזה חו"ל שלכם לא כלל באמצע שלו גיחת קשתות צהובות קצרצרה?
"הבנתי שהסיור הזה יצליח מהרגע שכף הרגל שלהן נחתה בישראל", סיפרה ברק, "ראית בסטורי ובסושיאל שהן מתרגשות ושהן באות עם הרבה ציפיות. גם היום, שבועות אחרי הסיור, הן מעלות תכנים מישראל, זה פשוט מדהים".
היא משחזרת את ארוחת השישי ("הצלחה מסחררת ששילבה מסורת ורגש"), זוכרת התלהבות תותים ספציפית בשדות, וגם יודעת להצביע על הרגע הבודד שבו אחת מהן העלתה ריל באינסטגרם שניסה לסכם את הסיבוב בירושלים, לקחה בייגלה ירושלמי, קרעה ממנו חתיכה והסבירה לעוקבים שפה לא 'אוכלים את זה עם קרים צ'יז, אלא עם זעתר'". רגע קטן של יומיום ישראלי בסך הכול, אבל גם בטן, לב ועיניים דומעות. תנו לאוכל לנצח.