שמונים ומשהו שנה מאז שהוקם, וכמעט שני עשורים מאז ששופץ, שוק התקווה עדיין מצליח לעשות את הבלתי אפשרי במציאות של ימינו, ולהישאר, ובכן, שוק.
לכאורה, מדובר במשימה הפשוטה ביותר והטבעית ביותר עבור שוק. דוכנים וסוחרים, חנויות ובסטות, בוקר עד בין ערביים, ופה ושם קצת מעבר לזה. משהו לאכול על הדרך, בין קנייה לקנייה, לפני הסיבוב או אחרי הסיבוב, ובעיקר - לא במקום הסיבוב, לא במקום הקניות.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
שוק שנשאר שוק, מה יותר פשוט מזה? קפיצה קלילה צפון-מערבה משם מציגה מיד את הניגוד המוחלט שהוא הכרמל, וגיחה קצרה מזרחה מובילה לאב-הטיפוס שהוא מחנה יהודה - שוק שכבר שכח מה אנשים מחפשים בשוק, ושוק שהוא בבירור כבר מזמן לא רק שוק.
אבל לא התקווה, לא. ו"בוטקה 23" היא דווקא ההוכחה לזה.
עדכני, אבל לא טרנדי. בוטקה 23
הדוכן של רפי אקסלרוד וחן לזרה סוגר כבר ארבע שנים על רחוב אצ"ל התוחם את התקווה, אבל חי את השוק, ואת השכונה, כפי שרק אנשים שגדלו בה, ובו, יודעים לחיות אותם.
הוא נולד מתוך רצון לעשות אוכל מהיר וטוב, עדכני אבל לא טרנדי, שעושה הומאז' אמיתי להיסטוריה הקולינרית של האזור, למזללות הראשונות שפעלו בו, ובעיקר למבשלות ולמבשלים הגדולים שלו.
התוצאה היא בינגו שמסובך להסבר מילולי, ומכריח אותך להגיע פיזית למקום. תוצאת המשנה היא שאתה אכן מגיע, ושזה הדבר הכי טוב שיכולת לעשות, ולאכול, היום.
הדוכן הקטן - 12 מ"ר, וגם זה אם אתה נדיב עם סרגל המדידות - מכיל בעיקר אנשים עובדים ומציע בר ישיבה קטן מסביב, ועוד שולחנות שמשקיפים בחיוך על ציר התנועה הקרנבלי שמנקז אליו, כך נראה, כל אמצעי תחבורה באשר הוא. בקצהו, אגב, מחכות בדרך כלל שתי ניידות אכיפה עירוניות שעושות בשכל ועוסקות בעיקר באכילה, כי את הדבר הזה אין איך לאכוף, ואין איך "לסדר", אלא רק לטעום.
כל המאפיינים האלה הולידו תפריט קטן מאוד, שבאופן מרשים החליט לא לגדול ולא להשתולל לאורך השנים - "פיתה בוטקה" (39 שקלים), שניצל בפיתה (36 שקלים) או בגט (42 שקלים), "חלה של שישי" (45 שקלים), פלאפל (16 שקלים לחצי מנה, 22 לפיתה) וסביח (17 שקלים לחצי מנה, 25 לפיתה).
באופן עוד יותר מרשים, והרבה יותר משמח, גודל התפריט מתורגם באופן ישיר לקלישאת "תעשה מה שאתה טוב בו, ותעשה אותו הכי טוב שאפשר", וכשאני כותב "הכי טוב שאפשר", אני מתכוון בבירור לאחד מהטובים בעיר, ובישראל.
נתחיל בבבסיס - פלאפל טרי שבטריים, מאלה הרותחים שאתה לא מצליח לגרום להם לא לתת לך כוויה, ירוק אבל לא ירוק מדי, ומתובל עם יד שיודעת להאכיל, ויודעת להאכיל הרבה. הוא לבדו יכול להפעיל לכם עצמונית את הוויז, אבל יש עוד כמובן.
הסביח הוא כבר ליגת העל, למרות שמדובר בצמד מילים טריגריות לתושבי השכונה הכתומים. יש בו הכול, אבל הפיתה (מצוינת, נשמרת באידוי, בלתי מתפרקת, ובעיקר מגיעה עם "השפיץ" מלמעלה, במה שהוא כנראה הביס הכי משמח שיש) אינה מתפזרת, להיפך. כל צלילה לטובה, עם קצת מזה (חציל-ביצה-תפוח אדמה) וקצת מזה (ירקות קצוצים ונגיעת חריף, טיפות לימון ועלים ירוקים) - ובסוף הרבה מאוד, וכל מה שצריך.
"פיתה בוטקה" (39 שקלים כאמור, מה שמתואר כאן כ"יקר יחסית לפיתה", משפט שלא שמעתי שאשמע ברצינות בתל אביב 2023) היא כבר התאגדות של המתואר למעלה, תוספת של המתואר למטה, ומה שבמוצהר התחיל כסוג של גימיק, אבל נפל בדיוק במקום - פלאפל וסביח ושניצל ביחד, תחת קורת בצק אחת. אתה מתחיל מהוסס, הולך על טעימות אינדבידואליות מכל דבר, ומהר מאוד מבין שעלו כאן על משהו, ושזה איכשהו עובד. אמצע הפיתה חושף את תפקידו האמיתי של השניצל - מעין שכבת הפרדה מרפדת בין זה להוא - וסופה חושף סרט קומדיה שהפך לסרט אקשן והסתיים כטרגדיה, אבל שמחה.
שישי כל יום. בוטקה 23
השניצל התחיל כאן כקלאסיקת רחוב בפיתה או בבגט (שמכיל, אגב, שלוש יחידות עבות ואימתניות, לרעבים במיוחד, וזה כתוב ברבים בכוונה), נענה לרצון העם לפני כמה שנים והשתכלל לחלת סופ"ש, והמשיך לרצות את הבאים והדורשניים עם התייצבות יומיומית בתפריט.
זה אומר, בפשטות, חלה של שישי בכל יום שתבחרו. זה אומר גם, כי הטרנד הזה מעט הרג את עצמו בשנים האלה, שאתם ניגשים בספקנות ובציניות לכריך, והולכים ממנו עם עיניים בורקות, לב שבע רצון, וערימה של מפיות מוכתמות מאחוריכם.
כמו עם הסביח, גם החלה (גודל בינוני מטעה מאוד במראהו, כי גם כאן מדובר במנה שתספק שני אנשים שעוד אמורים לעשות משהו אחרי הלאנץ') מספקת שכבות פנורמיות של אושר, מריחה של מרמומה ("מטבוחה, רק של טוניסאים, ורק יותר טובה ממה שאתה מכיר", הגדירו בדוכן בצורה מדויקת) הום-מייד, חציל שטוגן עד לרגע הנכון ותו לא, דאבל-שניצלים טריים, ירקות וטחינה, ותודה רבה מתי שבת כי אני לא יכול לזוז ואני לא רוצה לזוז.
כל הסיפור הזה - הסביח והפלאפל והשניצל - הוא תוצר ילדותם של רפי וחן, זכרונות נוסטלגיים על "אמא של חבר שלנו שהייתה עושה לנו 'פיתה בלגן' בחצר של הבית ושולחת אותנו לשחק ולהשתולל בשכונה", אבל גם הקפדה מודל 2023. יד של אבא שקם מוקדם בבוקר לעזור, וארבע עיניים לפחות שיודעות ששום טוויסט לא שווה בלי הטעם.
וזה גם הצ'יפס. טבעות תפוחי אדמה שטובלות בבלילה סמיכה ואוורירית גם יחד, צוללות לשמן מוקפד-טמפרטורה "שדורש תנועה לפני", ויוצאות ממנו לצלחות ולשולחנות ולפיתות, ולכל לקוח שעשה בשכל והזמין משהו, בעצם, כמעין טעימת פריוויו שהיא גם הדבר האמיתי בכבודו ובעצמו. "היה כאן לפני שנים מלכי, שהסתובב בשכונה עם עגלה ומכר צ'יפס כזה", סיפרו, "אז רצינו לזכור אותו, ולהזכיר לכולם".
קשה לשבת עם רפי בלי לעצור את השיחה ללא הרף, בזמן שהוא מברך לשלום את העוברים ושבים, העוצרים והנכנסים. יש כאן ילדים שחזרו מבית הספר (למרות שאם נהיה הוגנים, השעה הצביעה כנראה על חזרה מוקדמת *מאוד* מבית הספר), רוכבים שהיו חייבים לעצור ואינספור בוגרים ומבוגרים שזוכרים את מה שהיה אז, ויודעים מה טוב היום.
בימי שישי כל ההתרחשות הזאת מעלה עוד הילוך, מוציאה עוד ערק וסוגרת את השבוע בדרך הטובה ביותר האפשרית, בזמן שהשוק הסמוך מתכנס לשיאו. מסביב יש בלגן ספונטני, חיובי ושמח, כי השכונה עצמה חיה, נושמת ובועטת את עצמה בלי צורך בבלגן מאורגן. כל מה שהיא צריכה זה 12 מ"ר, יד ולב.
"בוטקה 23", אצ"ל 23, תל אביב