חללי העבודה בקומה 4 של בניין וואלה! אינם מאפשרים שיחות שוטפות מדי, ואני משתמש כאן באנדרסטייטמנט שחפר כל כך אנדר, עד שפועלי הרכבת הקלה בצומת הסמוך יצאו להפסקת התפעלות.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
יש פה הרבה קירות, הרבה חדרים והכי הרבה מחיצות גבס שראיתי מחוץ להום סנטר, אז ברירת המחדל נוטה תמיד להישאר על הכיסא, להגביר את הווליום ולמקסם את מיתרי הקול, מתוך תחושה (מוצדקת לפעמים, מוטעית מאוד בשאר המקרים) שהמדוסקס במשרד הפינתי, למשל, הוא בעצם במת אופן-מייק, מהונדסת סאונד ומשויפת אקוסטיקה.
התוצאה היא, כפי שניתן לנחש, תקשורת המבוססת לעתים קרובות (מדי) על מכות בקיר, צעקות הסכמה עמומות ופלייליסט קומתי שמכפיף את כל הנוכחים למרותו (הפרחים למיילי סיירוס, כמובן). בשאר הפעמים, כמובן, מתווכחים על ארוחת הצהריים.
עדיין קונצנזוס. ג'ירף
סביבה קולינרית צחיחה למדי, בלתי מתחדשת ובלתי מתאתגרת, בלתי טעימה ועטויה כבר יותר משנה בשמיכת אבק בלתי מגרה, מובילה באופן טבעי לדיוני הזמנות-משלוחים, ולפתיחת וולט.
מי שלא שם, הרי, די לא קיים ומלכתחילה פחות במשחק. אלא אם כן המי שלא שם הזה הוא ג'ירף, קונצנזוס קטנועים ושקיות נייר שכבר רואה באופק הקרוב יום הולדת 30, ולא מתכוון לקחת יום חופש כדי לחגוג.
"המסעדה היחידה בארץ שלא צריכה את 'וולט'", קראנו לה לפני כשנתיים וחצי, המומים ממה שעשתה המגיפה להרגלי צריכת האוכל שלנו, ומתרשמים מאלה שלא נסחפו למים. כעת, כשגם כותרות "הכירו את הזן החדש של הקורונה" הפסיקו להפחיד, חזרנו בשמחה לשכב על החוף, ולהזמין כמובן. יש דברים שלא נשיב חזרה.
"התפריט הירוק" של ג'ירף נפתח לפני שנים ספורות עם כמה נציגות סמליות, שעשו מה שהן עושות בדרך כלל - לספק את אלה שהצטרפו להזמנה של אוכלי הבשר. זאת הייתה התחלה טובה, טובה מאוד אפילו, שזוכה כעת לעדכון והרחבה, ולמעשה לתמ"א 38 יסודית שמקדימה את רעידת האדמה שכל עולם האוכל בוודאי יזדקק לה מתישהו בעתיד.
התוצאה היא חמש מנות טבעוניות-צמחוניות חדשות, ולא פחות מ-23 מנות כאלה בתפריט כולו, לרבות להיטי סושי (רול "ווג'י גרנדה") ומיתולוגיית "צ'אזה", "ביף רייס" וסצ'ואן. או במילים אחרות - אתר אחד שובר מחיצות, לשלוט בכל רעבי הצהריים של קומה 4.
סלט טופו מלפפונים (ברוטב סויה, עם צ'ילי וכוסברה, 42 שקלים), סלט תאילנדי (מלפפון, גזר, פלפל אדום, צנון וטופו ברוטב בוטנים וחלב קוקוס, 42 שקלים) ואגרול (שתי יחידות במילוי ירקות, עם רוטב חמוץ-מתוק כמובן, 42 שקלים) היו הראשונות, אם כי כל אחת מהן הייתה יכולה לסדר לאנץ' מתון יותר למי שלא מבקש להתפרע.
האגרולים הגיעו מוצלח למדי, בלתי מותשים ועדיין פריכים מספיק כדי להרעיש את כל ייסורי המצפון המטוגנים. שני הסלטים סיפקו יותר מזה, עם ירקות טריים, טופו שאינו נבוך מהמעמד, ורוטב מוצלח שהפך את המנות ליותר מסתם פתיח סלטי בסיסי.
העיקריות הטבעוניות היו "ביף רייס נודלס" (אטריות אורז רחבות, טופו, ברוקולי, שאלוט, 69 שקלים), "צ'אזה" (טופו וחצילים ברוטב חריף-מתוק, על אורז לבן, 68 שקלים), "סינטה נודלס" (אטריות ביצים עם טופו, שלושה סוגי בצלים, קשיו, בוטנים, צ'ילי וכוסברה, 68 שקלים), "ווג'י סצ'ואן" (נתחי חלבון סויה, פטריות ובצל ברוטב סצ'ואן חריף-מתוק, על אורז לבן, 69 שקלים), וגם "צ'יראשי טופו" (טופו מטוגן, בטטה סגולה בטמפורה, בטטה, אבוקדו, מלפפון, בצל ירוק, אדממה, צנונית, אצות נורי ושומשום, עם אורז סושי, 64 שקלים).
איתן, הגיעו גם "הקיסרית החדשה" (אטריות ביצים מקמח מלא עם עוף, בייקון, ירקות ירושים וקשיו, 72 שקלים) ו"המלאזית" (אטריות ביצים ברוטב עשבי תיבול ושמנת עם מלפפון, נבטים, בצל, עוף, גמבה, בזיליקום ובוטנים, 69 שקלים) - בבחינת "בואו נשווה את החדשות למיתולוגיות" שנועד לכסות על "אנחנו רוצים להזמין את מה שאנחנו מזמינים כבר שני עשורים ומשהו בלי לחדש שום דבר", והפך מהר מאוד ל"אנחנו צריכים להעז יותר אם זאת התוצאה".
הקופסאות נפתחו לאיטן, ואז למהירותן, לכדי חגיגה פיקניקית במרכזו של אותו משרד פינתי סורר. זה התחיל מתורבת, עם "בואו רק נצלם שניה כדי שנדע מה אכלנו" ו"אני הולכת להביא מזלגות מהמטבחון", אבל הריחות התחילו להתערבב באוויר, ובבטן, ובמהרה התמה הייתה "אני לוקח את זה, ביי, אדפוק לכם שלוש פעמים על הקיר המפריד כדי להגיד אם אהבתי, וארבע אם לא".
ואי אפשר להאשים אף אחד. אין הרבה גורמים מאחדים יעילים יותר, או מכנה משותף רחב יותר, מאשר שקית נייר חומה של ג'ירף, רצוי קרועה לאחר שהמהדקים הקשוחים ביותר בארץ לא הסכימו לוותר.
הקופסאות עדיין גדולות - גדולות מאוד, בואכה שתי ארוחות צהריים באחת - והטעמים עדיין חזקים. הם אולי לא מעודנים ומרומזים, וכנראה פחות חדשניים מאשר בתחילתה של האימפריה, אבל באמצע יום עבודה זה כנראה פחות מבוקש. להיפך.
כך, טופו מזולזל השתדרג מהר מאוד, אחרי טעימה, ל"דווקא ממש סבבה, והרבה יותר קליל מבקר", והצאז'ה הכה-פופולרית לא איבדה דבר ממשיכתה עם התחליף. למעשה, רוב-רובם של השילובים היה מוצלח יותר, ומפיל פחות עם המזלג האחרון. חלקם, כמו פאזל הצ'יראשי הצבעוני, היה כנראה אחת ממנות הצהריים הטובות שאכלנו לאחרונה.
שתי ה"רגילות" שהגיעו חוסלו כמובן אף הן, לא נופלות למלכודת הסובלנות של אותו תפריט ירוק, אבל כן מספקות פרופורציה מעניינת. הן התפרסמו בצדק, וממשיכות להיחטף בצדק, גם במעוז הליברלי של וואלה!, אבל חוזקן זהר מבלי להאפיל על החברות הטבעוניות-צמחוניות. איכשהו זה היה אפילו יותר טעים.
מגוחך לחשוב על המלצת אוכל רחוב ומשלוחים מיותרת יותר מאשר "לכו על ג'ירף". מדובר בברירת מחדל שהיא הכול חוץ מברירת מחדל, מסוג העוגנים ונמלי הבית בו-זמנית, משהו לא לריב עליו כשהכול מסביב הוא מריבה אחת גדולה, ורועשת.
מי שהסתובב באותם רגעים בלב קומה 4 של בניין וואלה! ידע להשתומם, להסתקרן, להתקרב ולתהות. בהתחלה "מה זה, איפה כולם?". אחר כך "מה זה, מה אתם אוכלים?", ואחר כך, באופן הכי טבעי שיש, "מה זה, למה לא אמרתם לי, נשאר משהו?".
ג'ירף, 8 מסעדות, ומשלוחים כאן