שווארמה שהיא גם גירוס, פיצה נאפוליטנית, מרק עם לחמניות שום, שווארמה טורקית, בוריטו מקסיקני. חמש ארוחות הרחוב האחרונות שלי במסגרת המדור היו טעימות להפליא, ובלתי מאוזנות להחריד. לפניהן, אם הולכים עוד חמש אחורה, היו חומוס נהדר, לאפת שיפודים מעולם אחר, המבורגר עם ריבה ובייקון, פיצה נאפוליטנית נהדרת נוספת, וגם נודלס של נחמה, אם כי לא כזו שמנחמת את הגוף.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
רבים (אף אחד ממש) שואלים אותי כל הזמן (לעולם לא, למעשה) איך אני אוכל את כל מה שאני אוכל, ומה אני עושה כדי לא להבין שהשאלה הספציפית הזאת היא בעצם שאלת "כמה העלית במשקל מאז שהתחלת לכתוב, ותן לנו בבקשה מספר עגול כדי שנדע לא לקנא מול ההמבורגר הבא". אני עונה (בראש, כי אף אחד לא שואל כאמור) שאני לא באמת אוכל הכול, ויותר טועם ומדבר, אבל הכיוון ברור - מדובר במדור שמתמקד בסטריט-פוד עם פוטנציאל השחתה מובהק, והאופציות הנכונוות יותר תזונתית דלות למדי בכמות וחיוורות למדי בלוק.
עד עכשיו, עד פלנטי.
אוכל לאנשים. פלנטי
חמישה צעדים בינוניים באורכם מפרידים פיזית בין "אמריקה בורגר" הפופולרי בפינת אלנבי ואחד העם בתל אביב, ובין האח הצעיר והנמרץ שלו. חמישה צעדים, ובערך חמישים דרגות של תזונה. למעשה, ובואו נוריד את השורה התחתונה מהשולחן כבר כעת, יממת אוכל מושלמת תתחיל בהתנפלות לילית על אמריקה, ותסתיים מתישהו בצהריים, כשהגוף ידרוש טיפול במערכת האיזונים והבלמים המצוינת של פלנטי.
זה גם מה שמשולש השותפים - טלי פל, תמיר לוי ורועי הנדלס - חשב לפני יותר משנתיים. "'אמריקה' נולד מתוך אהבה וצורך של שלושתינו להמבורגר שלא היה אז בעיר", סיפרו, "ו'פלנטי' עושה בדיוק אותו - אוכל יומיומי טרי ומושקע, לאנשים כמונו, שרוצים לדעת מה נכנס להם לפה, ולגוף".
הניסוח הזה, והעקרונות האלו, ראויים כמובן להערכה ומתאימים מן הסתם לכל רעב באשר הוא, אבל במקומותינו הם מסתיימים בדרך כלל בוויטרינה מעט פלורסנטית של סלט בהרכבה, או במשפטי וולנס שמורידים את התיאבון.
לא כאן. "רצינו ליצור מקום שיש בו משהו שגם אנחנו רוצים לאכול, מזין, אבל לא עוד סלט קר. משביע ועם פחמימה וחלבון וירקות, וגם רוטב שאי אפשר סתם לאלתר במטבח הביתי", הסבירו השותפים.
ובעיקר, הדגישו, "ביס מושלם, בדיוק כמו ב'אמריקה'".
התפריט מתכתב עם כל הרצונות והתשוקות האלה, ומציע קערות שבמבט שטחי קופצות עליך כבריאות, ובחפירת מזלג לעומקן מתגלות כלאנץ' הכי טוב שאכלת השבוע, ובוודאי היחידי שלא הפיל אותך על המקלדת אחרי שחזרת למשרד.
אגף קערות הסלט כולל ארבע אופציות - מוצרלה-עגבניות, פטה-עדשים, "צ'יקן תמרהינדי" ועוף-קיסר. חלקת הקערות החמימות עושה קינואה-טופו תאילנדי, "אריסה צ'יקן", אורז-מיסו-טופו" וגם טאקו דג (54 שקלים לזולה ביותר, 66 שקלים ליקרה - כולן צלחות-עומק עם משהו כמו 600-700 גרם של דברים טובים, ומשפט קבוע בסופן בדמות "לא ידעתי שזה ישביע אותי ככה, אני מפוצץ"), כשהבחירה קשיחה למחצה, עם אפשרות להחליף טופו בעוף, למשל.
לבד מאלה, יש גם מרקי חורף מושקעים (כתום, עדשים ועוף שגם סבתא לא עובדת עליו כל כך קשה, 38 שקלים), חליטות קרות הום-מייד, מתקתקות-טבעיות, ונהדרות כמאבטחות נוזליות לאוכל עצמו, וגם ברז מים וסודה למזיגה חופשית במקום.
"בול מוצרלה עגבניות" כולל - קחו אוויר - מוצרלה טרייה, קינואה לבנה חמה, שקדים קלויים, שום קונפי, מיקס צלוי של דלעת-גזר-עגבניות, פלפל קלוי, פלפל אדום וצהוב, עגבניה טריה, בזיליקום, רוקט, עלים נוספים וגם רוטב בזיליקום בלסמי מצומצם. התוצאה מסחררת, אנרגטית ומורידה באופן מיידי בדרגה כל סלט עייף שאי פעם הזדמן לכם לצהריים.
"בול צ'יקן תמרהינדי" (עוף צלוי מפורק, קינואה אדומה חמה, קשיו קלוי, כרוב צלוי, כרוב לבן חי, סלרי טרי, מלפפון, צנונית, בזיליקום, חסה) עשה אותו דבר עם גריפת מזלג פריכה שעוצרת מעת לעת מול עוף עסיסי. רוטב קשיו-תמרהינדי, גם הוא מוכן במקום ("אנחנו לא רוצים שלולית שתישאר בסוף הקערה, אלא משהו שיעטוף את המרכיבים בדיוק בכמות הנכונה", הודגש מבעוד מועד), חיזק מה שהיה צריך לחזק, סחב קצת מזרחה אבל לא לקח בכוח רק בשביל להוכיח משהו.
החלק הקר לכאורה הסתיים עם "בול עוף קיסר" (עוף צלוי מפורק, אורז אדום חם, קרוטונים, כרוב צלוי, סלרי טרי, מלפפון, עגבניה, רוקט, חסה, רוטב קיסר-קשיו-פרמזן) מתון בטעמיו הקיסריים אבל אמיתי לחלוטין, מדבר איתך בכנות מתוך הקערה, ומשכיל לשלב קראנץ' בטיימינג-מזלגות מדויק.
מנת "קינואה טופו תאילנדי" כללה טופו צלוי, קינואה אדומה חמה, קשיו קלוי, כרוב צלוי, כרוב לבן חי, גזר, מלפפון, עגבניה, כוסברה, בזיליקום, חסה ורוטב קשיו-ג'ינג'ר פיקנטי באזהרותיו (אבל לא מאוד בועט בקבלותיו), והצליחה לעניין טבעונית שראתה כבר כמעט הכול ואוכל-כל שלא ראה מספיק, עם טופו מפתיע והרבה חברים שבדרך כלל לא מצטרפים אליו לטיול, שלא בצדק.
לידה, הוכתרה מנצחת בדמות "בול טאקו דג" (סלמון צלוי, קינואה אדומה חמה, טורטייה קראנצ', אבוקדו, שעועית שחורה, דלעת וגזר צלויים, כרוב לבן חי, עגבניה, כוסברה, עלים ורוטב כוסברה וחלפיניו מוחמץ), ארוחת-מסעדה של ממש בקערת עץ מתכלה, עם מספיק דג ומספיק אבוקדו בשביל להצדיק 66 שקלים, ולא מספיק אבטחה בשביל להדוף טועמי אופן-ספייס עם קרייב.
המפגש הקצר עם אנשי "פלנטי" מסתיים כמו שמפגשים כאלה תמיד מסתיימים - עם מגש בורקס שהרגע יצא מהתנור, באדיבות איש צוות שיודע לאזן באמת. זה גם היה הפאנץ' שהוכיח שאין כאן הצגות, ובטח לא הטפות. "אנחנו לא פנאטים של בריאות ולא יודעים לדבר ניו-אייג'", הסבירו תוך כדי צחוק ופירורים, "רצינו מקום של אוכל שייישאר איתך, לא טרנד תל-אביבי".
ואם כבר תל אביב, אני תוהה מיידית לגבי המחירים, כטריגר כלכלי-צרכני שמקפיץ בימים אלה את כולם. "ב'אמריקה' העלינו מחירים לא מזמן בפעם הראשונה, אחרי יותר משבע שנים, אבל עדיין רצינו לשמור על הפואנטה שהתחילה את כל זה - שתוכל לבוא ולאכול המבורגר של מסעדה, עם בירה או מרגריטה, ועדיין תישאר עם עודף ממאה ביד", תיארו, "כאן, יש לך קערה גדולה עם 13 מרכיבים שעברו תחת יד של מישהו. שום דבר לא נפתח משקית. הדג טרי, העדשים הונבטו והעוף פורק ממש עכשיו, והכול קורה רק אחרי שהזמנת, במקום".
שבועות ספורים אחרי הפתיחה, הם יודעים כבר לזהות פרצופים שאוכלים בשני המקומות, ויודעים לחזור, המבורגר בצד קערה. חמישה צעדים קטנים לאדם, צעד גדול מאוד לגוף.
"פלנטי", אחד העם 38, תל אביב