על פניו, אין טעם להיסחף. זאת לא תהיה סופה ולא רעמים וברקים. אולי קצת רוח, רעם וברק בקושי, אבל בטח לא יותר מזה. חבל לטפח ציפיות. חבל לפתח חלומות על עונה קרה של ממש. היום הראשון של החורף לא יהיה היום. כמה טיפות, אבל לא מספיק בשביל לפתוח מטריות. כמה טמפרטורות פחות, בדיוק מספיק בשביל לפתוח טיקטים מפריטים שנקנו בחו"ל, מקום כללי שבו יש חורף.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
על פניו, אין טעם להיסחף. לא תהיה פה בשורה, ולא צריך להתרגש מרעש הרעמים והברקים המהונדס היטב. חבל לטפח ציפיות. חבל לפתח חלומות על מסעדה ביתית של ממש. מנצחי ריאליטי שפותחים פופ-אפ בתל אביב, לא משהו שלא שמענו עליו כמה פעמים ב*כל* חודש מאז שנולד הפורמט, ולא אוכל שלא ראינו כבר.
ובכל זאת, "היום הראשון של החורף" הביא איתו קצת אפרוריות משמחת, וניסה בכל יכולותיו לשטוף את כל הזוהמה מהרחובות. באותן שעות אסתר ויהונתן מיר סגרו שבוע ראשון בעיר הגדולה, עדיין מחייכים, עדיין מחובקים.
על פניו, אין טעם להיסחף. אבל בלי להיסחף, בשביל מה אנחנו חיים בכלל?
הגיע הזמן, לא? אסתר ויהונתן
ארבע שנים עברו מאז שבני הזוג כבשו את העונה הראשונה של "MKR המטבח המנצח", מודחים לפני הגמר וחוזרים לגמר ומנצחים את הגמר, או משהו כזה. בארבע השנים האלה, הם עשו בדיוק מה שמסלילים מנצחי אוכל-ריאליטי לעשות - מסעדה ליד הבית (בצפת), ריאיון שעשה קצת רעש (משהו על עיקול כספי הזכייה) וגלישה איטית ובטוחה חזרה לאנונימיות היחסית והמבורכת.
כל אלו לוו בסימן השאלה הגדול והחשוב ביותר בעולם התוכן הזה, שתוהה מה היה קורה אם ההפקות הנוצצות האלה היו משקיעות עשירית מהנצנצים ביום שאחרי, בליווי ובייעוץ ובפיקוח, וכמה מסעדות טובות יכולות היו לצאת לנו מזה.
מילא. לא ניתמם פתאום מול מסך הטלוויזיה. זה לא כלכלי. נסתפק במה שעושה עכשיו "קיטשן 94".
המיזם החדש יחסית של אנשי ה-DNA בתחתית מגדלי עזריאלי (וגם הוויסקי בר מוזיאון) מכה בחוזקה בברזל החם שהוא פופ-אפ וריאליטי, אבל עושה את זה באלגנטיות יחסית, ועם טוויסט מתבקש ומוצדק בדמות תחלופה הגיונית יותר, בת "כמה חודשים".
זה עדיין אומר חלל אחד מתחלף, ברחבת האוכל השוקקת מאוד של מגדלי אלון - הראשון שהתחיל פה היה תומאס זוהר עם JAI התאילנדית המצוינת שלו - אבל כמה חודשים הם לא כמה שבועות, ובטח לא ערב אחד, ולכן יש זמן לקהל להכיר, ויש זמן לאנשי האוכל ללמוד וללמד, להשתפר ולשפר. יש זמן, ויש טעם. אפילו דור עם הפרעת קשב רוצה לשבת ולאכול כמו בני אדם.
ובני אדם אכן אוכלים פה, לפני הסירים ומאחוריהם. השלט עדיין לא נתלה בחוץ, ומכבש השיווק רק החל, אבל כוחות השוק עושים את שלהם, מפה לאוזן ולאוזן ולאוזן, ויש כבר התחלה של תור עוד לפני שהשעון מראה 12:00. מה יהיה פה ב-13:00? אני לא יודע, נמלטתי קצת לפני, אבל הניסיון מראה שהקהל הזה, משועמם כבר מעוד ירידה יומיומית לפוד-קורט שהוא כבר ראה אתמול, מחפש משהו חדש. עכשיו הוא מצא אותו, והחוכמה של הפופ-אפ האיטי הזה תספק לו תחליף בדיוק בזמן, לא לפני ולא אחרי.
הוויטרינה השקופה והמזמינה של אסתר ויהונתן עמוסה כבר מדקת הפתיחה בסירי ענק, תבשילים צבעוניים ולא מעט פיתויים מאחור (סלט עגבניות חריף, למשל), מימין (כוסות טו-גו מוכנות של "לימונדת מכשפות", מיתוג שמחייב אותך לשאול, ומותיר אותך עם התשובה שידעת שתקבל - לימונדה רגילה עם כוכבי אניס - ועם הלגימה שלא ידעת שתצטרך - עוקצנית ומעניינת. כן. מעניינת. לימונדה מעניינת, ולא במובן הפולני הקורקטי-מנומס אך מעליב), ובעיקר משמאל.
כי משמאל יש את העוגן, נקודת היציאה, הגביע הקדוש שהביא את הגביע הקדוש, ואת צירוף המילים שאחריו אפשר לפרוש בשקט כי לאן עוד אפשר לטפס מזה - "חיים כהן אמר שזה הכי טעים שהוא אכל". ואני מדבר כמובן על החומוס של יהונתן.
התבשיל החמים ממתין למזמינים במכל נירוסטה גדול, מזמין אותם ללכת עליו כמנה עיקרית (עם בשר ושתי פיתות, 48 שקלים), כמנת פתיחה (32 שקלים), או כמו שאלוהים התכוון מלכתחילה - כטעימה קטנה בצלוחית היישר מהידיים של אסתר, שפשוט לא מסוגלת לראות מולה אנשים בלי לחבק, במילים או במעשים.
כך או כך, זה טעים. לא יודע אם הכי טעים שאכלתי אי פעם, אבל מלכתחילה אני באסכולה הגורסת שהמלחמה המיתולוגית מיותרת, ושיש המון חומוס טוב בישראל. עכשיו פשוט יש אחד גם בתל אביב. הגיע הזמן, לא?
אחריו, הבחירה נעשית מורכבת יותר, ותחייב אתכם לחזור ולחזור ולחזור.
יש כאן מנת פרנה עם טחינה ואריסה וסחוג (22 שקלים), חציל שרוף עם טחינה-עמבה ושום קונפי (22 שקלים עם פיתה בצד), סלט שוק (28 שקלים), סיגר ממולא בדג קצוץ או בבשר טלה (28 שקלים) וגם את אותה קולקציית סירים-תבשילים מפתה.
ממנה נלקחה קערת טו-גו מכובדת של חריימה קציצות דגים ("של השמחות", איך לא, 58 שקלים כולל שתייה וסלט ומג'דרה או אורז או תפוחי אדמה), מהסוג הרך והקוהרנטי, שבועט בך בעדינות ובשאר הזמן עושה לך נעים בפה, עם טעם ימי-סתווי וחיבור מלא תקשורת עם המג'דרה השחומה.
לצדה, נבחרו גם קציצות עוף עם מנגולד ולימון (באותו מחיר באותה עסקית), שסחבו היטב לעולמות החמצמצים-עמוקים, עם רוטב ירקרק ומצוין. כף בשרית, כף פחמימתית, ואתה גם מתרענן וגם לאט לאט גולש לשים את הראש קצת על פינת האוכל.
התפריט מבטיח גם "סגפו פולי" (שכבות חציל, בשר בקר ובשמל), אבל היעדרו איפשר לי ללכת לאן שאני תמיד מעדיף ללכת - קוסקוס.
זה של אסתר ויהונתן עדיין לא מושלם, כהגדרתם, אבל זאת הצהרה שהיא קצת מיותרת (הקוסקוס מעולה, תודה), וקצת ממזרית (כי אם הוא יהיה יותר טוב מזה, חייבים לחזור). הוא מגיע עם הירקות המוכרים - דלעת וקישוא, גרגרי חומוס וכרוב - והכתמתמים, ועם כרעי עוף שהתבשלו ארוכות ויצאו מכל הסיפור הזה עם יותר אופי, ויותר רוך.
אחרון, רק בגלל שהוא היה שם וחיכה כל כך יפה בצד, נטעם תבשיל בשר ראש "שלא צריך ללעוס", הצהרה שמתחילה איתך מתחכם, ממשיכה איתך מעניין, ומסיימת איתך יד ביד, בתוך המזלג של החומוס ומעל כל השאר. לא צריך ללעוס, ולא צריך שום דבר אחר, חוץ מעוד.
השואו של אסתר שונה משמעותית מכל מה שהתרגלנו לראות בעיר הזאת בשנים האחרונות, כשבאנו (שוב) לפופ-אפ החדש של ההוא מהריאליטי. "איך אתה עם חומוס?", היא שואלת ברצינות כמעט כל מי שנכנס באותם צהריים פנימה, "רוצה לטעום?". תנו לי עובד ישראלי רעב שיענה לשאלה הזאת אחרת מ"כן, ברור".
היא ויהונתן מתקשרים ביניהם כמעט ללא מילים, מחלקים תפקידים בצורה אופטימלית, ובעיקר באים לעבוד. הוא מגיח מדי פעם מהמטבח האחורי, היא מכוונת בעיקר קדימה, שניהם עם חיוכים ועיניים וחום לא עירוני. חום של אנשי צפון אמיתיים. חום של חורף. "אני מרגיש שאני עובד עם אמא ואבא", מעיד אחד העובדים בשיחת מאחורי הקלעים קצרצרה. יש יותר טעים מזה?
אסתר ויהונתן, קיטשן 94, מגדלי אלון, יגאל אלון 94, תל אביב. ראשון-חמישי, 11:30-16:00