זה לקח קצת זמן השנה, אבל בסוף השבוע האחרון פלורנטין שוב חזרה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב - להתקשר למוקד של עיריית תל אביב ולתהות מה קורה עם פתחי הניקוז, למה הרחובות מוצפים אחרי 12 דקות בלבד של גשם בעצימות נמוכה, ואיך יכול להיות שפקחי החניה יצאו לעבוד, אבל מפני האשפה ויתרו.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
בהרבה מאוד מובנים, השכונה הזאת הייתה צריכה להיות בכלל פרבר של נאפולי. האמנות שיודעת לתייג פיח כקסם, והיכולת הוורבלית להפוך כל רחוב מתפתל וחסר היגיון תעבורתי לרומנטי משותפות לעיר האיטלקית ולשכונה התל-אביבית, כמו גם החיספוס המודגש, השאיפות היצירתיות והתשוקה לחגוג את סופו של היום.
עכשיו, מסתבר, יש גם אפריטיבו שיחבר ביניהן.
מתוחכם, בואכה ממזרי. לה טיגרה
שנה וקצת לאחר שהתמקמה ברחוב הפלורנטינאי הראשי, החליטה "לה טיגרה" שהרגליים יציבות מספיק בשביל להשיק מהלך עסקי מתוכנן, מחושב וכפי שגם נבין מיד - מתוחכם, בואכה ממזרי.
המוסד האיטלקי המפואר הזה יודע לא מעט וריאציות, מנשנוש מוגבל של ברוסקטה קטנה עם הדרינק ועד בופה של ממש, מרחיב אישונים בממדיו, אבל הקונספט שלו פשוט ותכליתי - בוא לפה בשעות שבדרך כלל פחות באים לפה, ונפצה אותך עם כל מיני דברים טובים שבשעות אחרות תצטרך לשלם עליהם, או שפשוט לא תקבל.
כך, יודע כל תייר ישראלי שהסתובב קצת באיטליה, התכניות המתוזמנות לארוחת הערב יכולות להיטשטש במהירות (או באיטיות, יותר נכון) בתוך הקוקטייל הגדול מאוד שנחת הרגע על שולחנך, ואיתו צלחת לבנה והזמנה, כמעט הפצרה ותחינה, לגשת פנימה ולמלא אותה.
זאת גם הסיבה, ככל הנראה, שאין בישראל אפריטיבו של ממש. למעשה, גם האפי האוור ראוי לשמה נהיה נדיר לאתר במקומותינו, וכל יוזמה דומה מתחילה חזק ודועכת באותה עוצמה. "לה טיגרה" רוצה אחרת.
דודי אפריאט וירון סגל פתחו את הפיצריה כהומאז' נאפוליטני מובהק, לא סטו מהקו הזה עד עתה, וספק אם יסטו ממנו הלאה. זה מתחיל בהכנות ובלימודים, בנסיעות ובשינונים, ונגמר בייבוא כמעט גורף של כל חומרי הגלם, וברצון העיקש להתמקד, לא להתפזר, ולהצטיין.
וכך, אתה יכול להתיישב כאן בימים שני-חמישי בין 17:00 ל-19:00, להזמין שני דרינקים לשולחן, ולקבל על אוטומט קונסטרוקציית עץ מרהיבה, עם צלוחיות קטנות בתחתיתה ופרוסות בשר מיובש תלויות מלמעלה.
העסק הוויזואלי הזה מעורר לא מעט אסוציאציות לארץ המגף, והשניים מספרים כי המתקן משועתק מנאפולי, אבל לי - אחרי הג'ין הראשון - הוא הזכיר בעיקר כביסה מתנופפת ברוח וריחות בישול שנשפכים לתוך סמטה צפופה.
כך או כך, תמצאו פה קצת מוצרלה מקמפניה, חציל אנטיפסטי רך אבל נגיס, זיתים שחורים קטנטנים, ארטישוק אה לה רומנה, "סוכריות עגבניה" אדומות, "צ'יפס פפרוני" מלוח-פריך-מעושן-שמנוני, וגם את אותו בשר מתנודד, בתצורת ברזאולה.
כוס ביד, נשנושים באצבעות היד השנייה, בלי אותיות קטנות ובלי התחשבנויות.
אם תדחקו אותם לפינה, יודו השותפים (או לפחות אחד מהם) שהוא לא התלהב מהמהלך בהתחלה. אם תדחקו את עצמכם לפינה, גם אתם הייתם חושבים כמוהו. זה לא רק הפער התרבותי-קולינרי בין המדינות, או ההבדלים המהותיים בסדר היום, אלא בעיקר התחושה ששום דיל לא מצליח אף פעם לרצות פה את שני הצדדים.
כעת, שבועות ספורים לאחר שהושק, הוא חושב אחרת. אני יושב על פינת הבר בשש וחצי, אנשים נכנסים ויוצאים, שותים ומחייכים. את כל השאר, הוא מודה, עושה הריח שמגיע מהטאבון. או במילים אחרות - רעבים או שבעים, נסו אתם לשבת בפיצריה מצוינת כמו "לה טיגרה" ולהסתפק בדרינק ונשנושים, לצפות במגשי בצק-מוצרלה-רוטב חולפים מול העיניים ולהגיד משהו אחר מ"אפשר להזמין גם?".
התפריט כאן לא השתנה הרבה מאז הפתיחה, אבל משתדל להתעדכן עונתית ולהתחבר הגיונית. אגף ה"לא פיצות" מציע חמש ראשונות, כולל "סלט מאריה נאווה" על בסיס ריזוטו וירקות, קיסר מתבקש, גירסת בטטה-ברולה גבינתית ומצוינת (42 שקלים) וגם מנת כרובית מהטאבון כמובן (39 שקלים), טובה לכשעצמה אבל נפלאה אם לוקחים בחשבון את איולי הצלפים והאנשובי הירקרק שעליו היא מונחת.
הפיצות, 15 במספר, התחדשו עם "קרנרייה בשר חדש" על בסיס רידיפיין, ועם "קרנרייה" מסורתית יותר עם בשר אסאדו מפורק וטיפות מייפל מלמעלה, ולא הזיזו ממקומן קלאסיקות-יום-פתיחה כמו "פיסטאצ'יו" עם רוטב שמנת מוצרלה ומורטדלה ורוטב פיסטוק, או "פיאמה" עם רוטב תרד ותפוחי אדמה, מוצרלה ושמנת חמוצה, בצל ירוק ומטבל לימונצ'לו (כן, מטבל לימונצ'לו צהבהב וחמצמץ, חלק מקולקציה קטנה של מטבלים שגם הם מתחברים לפיצות בגלל שמישהו חשב ברצינות על הנושא).
פיצת המלנזנה (רוטב עגבניות, מוצרלה, בטן חציל מהטאבון, פרוסות חציל, פרמזן, קציפת יוגורט, שמן זית, מטבל אגוזי לוז, 69 שקלים) שנבחרה לבסוף סיפקה את ההוכחה שהכול עובד פה - אש הטאבון על הבצק השחום-תפוח, וגם יד הפיציולו על החיבור החצילי המורכב, וההבנה שיוגורט סתם יעשה את הכול קצת כבד מדי ולכן קציפת יוגורט אוורירית.
ארבעה קינוחים - גם פה, ממוקד ותבוני - חותמים את מה שהתחיל אפריטיבו ונגמר ארוחה. פיצת בננות מקורמלות, פנקוטת פיסטוק וטירמיסו פינו את מקומם לרבע אננס (49 שקלים) שהוכנס גם הוא ללהבות, יצא מהן חמים ושזוף, השתדך לגלידת קוקוס נהדרת ולקראנץ' אננס שהצליח איכשהו להישאר פריך. פרי, אתה מעודד את עצמך בשעת מעשה, כל כך בריא מצדי.
היציאה החוצה מ"לה טיגרה" קשה יותר מהכניסה, ולא רק בגלל שסיימת לאכול את ארוחת הערב שלך בשעה 19:30. בפנים מתקיימת אוטונומיה נאפוליטנית, בהצהרות אבל גם במעשים, ובחוץ עדיין ישראל, ועדיין תל אביב, ועדיין פלורנטין.
האפריטיבו הזה אינו פעולת נדבנות מקסימה, כמובן, אלא ניסיון לייצר ערך מוסף לעסק ולמנף את הערך הזה לבוסט כלכלי. בחצי מהניסיונות העבריים ליישם מהלכים מעין אלה, מישהו חש בסוף מנוצל. בחצי השני, שני הצדים מרגישים ככה. כאן, אתה נכנס, מתיישב, משיל מעילי חורף ישראלי דקים ומשיל מגננות. "לאכול את נאפולי ולמות", מנצנץ הכיתוב על הקיר שממול. לאכול את נאפולי ולחיות, אתה מתקן.
"לה טיגרה", ידידיה פרנקל 9, תל אביב. אפריטיבו בשני-חמישי, 17:00-19:00