כמו לא מעט דברים בחיינו - נסיעה על יותר מ-35 קמ"ש בנתיבי אילון, מסעדת קז'ואל שלא דורשת שיחה מקדימה עם היועץ הפנסיוני, מוות של אדם זר בלי הסברים מלומדים מאנשים שבחרו לא להתחסן לפני שנתיים ועדיין מנופפים בדגל הזה כדי להבהיר מי ניצח באמת את המגיפה - גם החורף הישראלי הוא בשלב הזה של חיינו יותר משאלת לב מקיום מוחשי, פנטזיה גדולה מהמציאות, ובעיקר משהו שפעם היה פה, עכשיו ישנו רק בקושי, ובעתיד לא יהיה כאן כנראה בכלל.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כמו לא מעט דברים בחיינו, אנחנו עדיין מתעקשים לא לתת לעובדות להפריע - ממשיכים להיכנס לאילון מדי בוקר למה שהוא כבר מזמן הרבה יותר טל ואביעד והרבה פחות נסיעה, ממשיכים לסעוד במקומות שפעם היו בשבילנו ועכשיו מיישרים קו עם ה"הכול התייקר, אל תאשימו אותנו", ממשיכים להתייחס למנתחים שלאחר המוות בעיני עצמם, וממשיכים להסתכל על לוח השנה, להבין שאמצע דצמבר, ומאוד לרצות מרק.
יש דברים שאי אפשר לנצח, ולמעשה, עדיף לא להיאבק בהם מלכתחילה. בכל מה שקשור לאחרון, אבל, יש את ה"סופלייר".
חובת הזמנה. לחם השום של סופלייר
פופ-אפ המרקים של קבוצת TGV ("מלכי", "סורה מארה", "המגדלור" ועוד לפחות חמישה מקומות נוספים שמרשתים ביעילות מקסימלית את יפו ותל אביב) יצא לדרכו לפני שבועות ספורים בפעם השלישית. זה התחיל בקורונה, כמו הרבה יוזמות מבורכות שניסו (והצליחו) לתת כאפה למגיפה, המשיך בשנה שעברה כניסוי כלים פוסט-בידודים, וחזר כעת - משופר, מפוכח, חכם.
בערב שבו הגעתי לסניף בכיכר רבין, מעיל הרוח שלי היה האקססורי הכי מיותר בסביבה, אם לא מחשיבים את סימוני האופניים והקורקינטים על השבילים שעוברים מילולית מתחת לחולדאי. הטמפרטורות צחקו מלמעלה על ה-20, והתחזית שהראתה ביום ראשון "גשם" ו"ממטרים" התיישרה כבר מזמן עם "נעים" ו"האמת שחם".
כששאלתי את האנשים של ה"סופלייר" כמה זה פוגע בהם, הם הודו שהם אכן מייחלים לגשם, אבל גם שאין השפעה ממשית על הביקוש. ישראלים, כאמור, מקבלים את החורף בלי שאלות והצקות - הנתונים והמספרים אולי לא מסתדרים עד הסוף, אבל יש מעיל חדש מהסייל בזארה ותשוקה להתכרבל, אז נקרא לזה "העונה הקרה", ונלחץ על לשונית המרקים בוולט.
בעולם המקביל - ערים שיש בהן ארבע עונות וחורף של ממש - מתקיימות אימפריות מרקים מפורסמות ומצוינות. סיינפלד כמובן עשה מזה פרק (שגם מככב ב"סופלייר", מיד נגיע אליו), ורשת Hale and Hearty עשתה מזה מיתולוגיה ניו יורקית, אבל שם זה נעצר.
ולא רק כי הסופ נאצי כשל מחוץ לעולם המטורלל של ג'רי. סוף השבוע האחרון בסיטי, לדוגמה, התקרב בצורה אינטימית לאפס מעלות, וההצדקה לתפריט 19 האפשרויות של רשת המרקים מתקיימת מעצמה (ניו אינגלנד קלאם-צ'אודר, למשל, שרימפס בחלב קוקוס, או צ'ילי מק אנד צ'יז), ולכן ההשוואה מיותרת, ומלכתחילה לא הוגנת.
ב"סופלייר" יודעים את זה, ולכן תוחמים את זה - בזמן, בתפריט, בשאיפות. "אנחנו מחפשים עכשיו גם משהו שאפשר להריץ רק בקיץ", סיפרו, "לא גלידה, אבל כן משהו שיהיה מיוחד ומעניין". עד אז, בואו נכניס כף לסירים.
חמישה מרקים קבועים מככבים בתפריט - כתום, מליגטוני (אמרנו שנחזור אליו), עגבניות, עוף וחרירה - ובכל שבוע פלוס-מינוס מצטרף אליהם ספיישל נוסף. היו כאן עד כה, ביסק סרטנים שובר שוק (45 שקלים לקערה עם, ובכן, סרטנים - בוודאות אחד הדילים הכי משתלמים בעיר), למשל, מרק בצל וגירסת פטריות שגם היא חוסלה לפני שהשמש שקעה, אז שימו לב ואל תשכחו להתעדכן.
בצד יש רק אופציה אחת - לחם שום, שהוא למעשה שלישיית לחמניות שום (18 שקלים) שמנמנות, מתובלות, רכות וחמימות. אני כותב "אופציה" ובעצם מתכוון לכתוב "הכרח" - כי יש משהו בבציעה הזאת, בטבילה המתבקשת, ביכולת הספיגה, שצריך פשוט להיות אוטומטי כשאתם מזמינים. אולי זה הראש, שאומר "מרק" וחושב "לא משביע". אולי זה הצורך שיהיה "עוד משהו". כך או כך, קחו את הלחם.
המחירים אחידים - 39 שקלים למנה אישית בת כחצי ליטר מרק או 60 שקלים לעסקית ("חיבוק על מלא") עם לחם שום ושתייה, 59 שקלים למנה זוגית כפולה, 80 לעסקית זוגית - שפויים יחסית למתרחש פה ומקיימים דיאלוג בלתי פוסק עם הלקוחות. בחורף כמו שלנו, זה כמעט לוהט.
נתחיל בחרירה, מרק צפון אפריקאי חמצמץ שנעשה פה עם חומוס, עדשים שחורות וירורות, בצל, סלרי, עגבניות, אטריות, צ'ילי, עשבי תיבול ומעט לימון. התוצאה טובה, עם מרקם שבין סמיך לנוזלי, מספיק דברים טובים בפנים כדי שיהיה מעניין בכל פעם שהכף עולה, ותיבול שלא רוצה ולא מנסה לנכס תרבויות.
השגריר האיטלקי פה הוא מרק עגבניות וריזוטו סמיך יותר מעצם טבעו, עם קרמיות אדומה, אורז שהתרכך, ומעט פרמזן ועלי בזיליקום שמגיעים מהצד, תוקפים אותך עם קסם אישי, ומשדרים לך שזאת העונה הנכונה - נכונה למשהו, נכונה לכל דבר.
המליגטוני מתשדר הודו אבל לא משתולל עם אותנטיות. יש כאן עוף מתובל, עדשים כתומות, קרם קוקוס, תפוחי עץ ירוקים, כוסברה ולימון, אבל בעיקר יש כאן יד שידעה מה וכמה, מתי לערבב ומתי להרגיע - ואיך לאזן הכול למשהו קוהרנטי בפה. תפוחים ועוף, אתה מסדר לך בראש, זה לא בדיוק מתכון, אלא מרק של ממש, אבל הקערה נגמרת תוך כדי שאתה מתחכם, ורק אז אתה מבין.
המרק הכתום הוזנח להיות אחרון כי, אתם יודעים, מרק כתום, וכי, אתם לא יודעים, אמא שלי היא הבשלנית הטובה בארץ אבל אחרי גלונים של מרק כתום בנעוריי אני לא מסוגל יותר להסתכל על מרק כתום.
אבל כאן, סופרייז, זה לא סתם כתום. יש פה את אותם ירקות מתבקשים, אבל גם למון גראס וג'ינג'ר, חלב קוקוס ומעט משחק עם פירות הדר. זה אומר שאתה לוקח קלישאה ישראלית לתוך הפה, אבל כזאת שנוערה היטב, עורבבה היטב, תובלה היטב וסיימה בתור מצטיינת דיקן קורס חורף. מי היה מאמין.
האנשים של ה"סופלייר" אוהבים להגדיר את עצמם ככאלה שפועלים ב"עסקי הפלז'ר". יש להם מספיק ניסיון ומספיק מקומות ומספיק קבלות כדי לקיים את ההבטחה הזאת, ופופ-אפ מרקים - תענוג גדול ככל שיהיה - הוא בוודאי לא האתגר הכי גדול שלהם.
אבל זה בדיוק העניין. אפשר היה להגיד שזה פופ-אפ, לספור שלושה חודשים וכסף של שלושה חודשים, וללכת להתכונן לקיץ. הביקוש עדיין היה קשיח, וקשוח. במקום זה, הם שמו ידיים, עשו חושבים, ולא מפסיקים גם עכשיו לשאול את עצמם ואת הסביבה איפה צריך עוד לשפר.
לקוח קבוע שעובר במקרה מקבל כף מהנוסחה החדשה של החרירה, למשל. "אני חייב שתגיד לי איך זה", הוא מתבקש, ונענה בביקורת מלומדת. אם ושתי ילדות צעירות מנצלות דיל עסקי-קהילתי עם "ארציאלי" הסמוכה, ומשדכות מרק לפיצה. אחרים סתם עוברים, נועצים עיניים בדלעת הענקית שמקשטת את המדרכה ליד, וחולמים על ניו יורק. שם יש חורף אמיתי, כאן יש מרק. אלו לא סתם עובדות, אלא תחזית שמממשת את עצמה.
"סופלייר", מלכי ישראל 5, תל אביב (ושני סניפים נוספים בצפון ובדרום העיר)