כמו לא מעט דברים בחיפה, גם הכרמלית מותירה בך רושם מאוד מסוים, ואינספור שאלות - האם זאת רכבת מתוחכמת במיוחד או רכבל עם יחסי ציבור? מעלית שמותגה נכון או סאבווי שהייתה יכולה להשיג כל כך הרבה יותר בחיים? ומה הסיפור עם התחנות המאובקות, התחושה ההלאווינית, או עם זה שהחיפאים - כל החיפאים כולם - צוחקים עליך בקול רם ובלתי מוסווה בשניה שאתה מספר להם שהגעת אליהם איתה?
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כמו לא מעט דברים בחיפה, גם הכרמלית היא קצת מכל זה - רכבת, אבל לא מתוחכמת. רכבל, אבל בלי יח"צ, סאבווי שמתגברת על השיפוע ובעיקר-בעיקר מעלית - ושום דבר מאלה.
קריאה מרופרפת על אודותיה מספקת חומרים גם להיסטוריונים כחול-לבן, וגם לאינספור קומיקאים שמחפשים פאנצ'ים על "מה ישראלי בעיניך?" (משפט קטן שממצה הכול, לדוגמה: "בפברואר 1986 הזהיר המפקח על התעבורה כי סכנה נשקפת לכל מי שישתמש בכרמלית, בשל תנאי הבטיחות הלקויים בה, אך העירייה המשיכה להפעיל אותה").
ובכל זאת, כמו פלא חיפאי, היא עושה את עבודתה בלי לעשות מעצמה עניין. אתה נכנס לתחנת כיכר פריז, מתיישב עם כיוון הטיפוס, מסדר את הצוואר והגב, ויוצא בתחנה הסופית שהיא רחבת הפסנתר במרכז הכרמל כשאתה גבוה יותר, ועם תחושה קלה של תיירות. קצת מבלבל, אבל לפחות הגעת ל"נוקאאוט".
יודעת מה טוב. נוקאאוט
המזללה החדשה יחסית במרכז המסחרי המוזר (לא יחסית, אבסולוטית) היא הכול חוץ ממבלבלת, ויודעת היטב מה היא ומה היא לא, מה טוב לה ומה טוב לכם. התשובה, אם תהיתם, היא "ג'וינט סבנטיז מהחוף המערבי של ארצות הברית", כהגדרת הבעלים, או שייק שאק אין אנד אאוטי שמדבר חיפאית, כהגדרת כל מי שעיניו בראשו ומפיות בידיו.
בפועל, זה אומר רחבה בינונית בגודלה לשבת ולאכול (וסגירת חורף קרבה שתותיר בחוץ את הרוחות החזקות להפתיע), וכניסה צבעונית שמעבירה אותך בצעד אחד שלוש-ארבע מניפות צבעים, ולפחות שלושה-ארבעה עשורים.
התפריט, בהתאם לכל המילים והכוונות הללו, קטן אבל מעקצץ. הוא מתחיל בקציצה קטנה במשקל 90 גרם, ולוקח אותה משם לקלאסי או לדאבל, לצ'יזי או לביונדי. יש גם קריספי צ'יקן סליידר כמובן וגם "צ'יקן בייטס" מטוגנים בטמפורה, וכן שלוש וריאציות של צ'יפס (קלאסי, בטטה, ו"סטריט סטייל" שהוא למעשה "אנימל סטייל" וכולם יודעים את זה).
"תפריט סודי" מאוד לא יעיל (פשוט ליחצו על לשונית "תפריט סודי" במסך ההזמנות ואתם שם) מפצה על אי-יעילותו בשני ספיישלים (לפעמים יש עוד, לפעמים הם מתחלפים, לפעמים יש לכם מזל ויש ספיישל עם מוצרלה ובולונז, הישארו דרוכים) לא טריוויאליים, שני רטבים בתשלום (איולי כמהין שחורות ו"הרוטב הסודי", ברור) יוסיפו לכם עוד קצת פיתויים רטובים ומקררי שתייה מבליטים גם אלכוהול חמוד (בירת "רד סטרייפ" ג'מייקנית מצוינת, כמו גם קוקטיילים מבוקבקים), כשאת המתוק שאחרי (או תוך כדי) עושה עוגיית סמורס, חטיף רוקי-רואד, או מילקשייק (וניל או אוראו-טופי) סמיך.
הסיפור התחיל, באופן טבעי, בניסיון לאיפוק והדרגתיות, והתפתח במהירות להידרדרות ערכית מפוארת, ולושלחן עמוס שעליו הכול מהכול.
הסמאשבורגר הקלאסי (קציצת בקר, חסה לאליק, עגבניה, בצל, מלפפון חמוץ-מתוק בתצורת רליש וגם אותו רוטב סודי, 28 שקלים) יישם נהדר את הסיפור - חתך פנורמי של לחמניה מוברשת בחמאה, ירקות טריים וקציצה שטוחה אך עדיין מלאת תקווה. המלפפון סיפק קיק מעט כיפי מהרגיל, והרוטב סגר הכול בפה, ועל הידיים, ואז הוביל את אצבעות הידיים לפה. מה נגיד.
לצדו, הוזמן גם דאבל צ'יזבורגר קלאסי (אותו דבר בדיוק, עם צ'דר ועוד קציצה כמובן, 44 שקלים), שהעניק בתמורה חוויה מאוד מיוחדת, כמעט חדשה, בעולם הבורגריות הישראלי. אני קורא לה בפשטות "הזמנתי צ'יזבורגר ואני ממש מרגיש את הגבינה בכריך איזה כיף לי ולמה כפול צ'דר אולי אפילו פי שלוש הוסיפו לי רק ארבעה שקלים לחשבון חיפה את מדהימה".
ריצה יעילה ונטולת דופי. נוקאאוט
הלאה. ספיישל בדמות המבורגר עם חמאת בוטנים-בייקון טלה-פירות יער (34 שקלים. כן, 34, אנחנו לא בתל אביב Anymore) היה מתוק ומעושן ומיוחד בדיוק מספיק כדי לא להיות גימיק, וחברו, ששידך רוטב ברביקיו לגבינה כחולה, היה אפילו טוב יותר, עם סקאלת טעמים רחבה ומעט בוגרת יותר.
קריספי צ'יקן סליידר (פילה עוף מושרה ברוויון ומטוגן בטמפורה, עם קולסלאו, אותו רליש מלפפונים, ואותו רוטב סודי, 34 שקלים) המשיך את הריצה היעילה ונטולת הדופי, והעלה את משחק המרקמים עם קראנץ' חד וברור, שצעק "יודעים גם לטגן כאן". העוף, מאושר מחווית הבאטרמילק שלו, היה חף משמנוניות, והציב יחד עם הרוטב-מלפפון-לחמניה דילמה של ממש למגיעים.
קונצרט הטיגונים המשיך ללא זיופים גם עם הצ'יפס. הרגיל היה רגיל, אבל מצוין. צ'יפס הבטטה היה כיפי אף יותר, מדלג בקלילות מעל הרכרוכיות המלווה בדרך כלל את הבחירה הזאת. הגירסה המלוכלכת יותר, עם אותו רוטב סודי, לא מעט צ'דר, ותלוליות של בצל מטוגן מלמעלה, הייתה כבר מנה בפני עצמה. אם הייתי גר בסביבה, הייתי פשוט הופך אותה לאותו משהו שחייב ליד הקפה של ארבע אחר הצהריים, אבל כל אחד והחישובים שלו.
אגף המתוקים מתחשב בזה שמסיימי הארוחות כאן לא בדיוק מתכוונים להסתער על יצירות גדולות ומושקעות, והחליט במקום זאת ללכת על יצירות קטנות ומושקעות, שאולי אפשר לחלוק ובעצם עדיף להיות רכושני לגביהן.
הרוקי-רואד (16 שקלים) הוא חטיף שוקולד רווי דברים בתוכו, ו"דברים" זה "הרבה דברים" - ריזס קאפס ובוטנים וסניקרס ופרלינים שוקולדיים - בצ'אנקים ובנגיסים ובחתיכות ובשברים, שמשחקים יחד יפה ומעניין ופריך וקרמי, עד שנגמר, וחוזר חלילה.
עוגיית הסמורס החמאתית (16 שקלים) עושה דברים דומים, רק עם שוקולד חלב ושוקולד מריר, מלח גס ומרמשלו תות-וניל, למעין ריקוד קצת יותר רך, אבל עדיין NC-17.
אם תצליחו לשמור על איפוק תוך כדי ארוחה (ולא תצליחו), יישאר לכם גם קצת מהמילקשייק - לגימה מתמשכת-מעצמה של מתוק חזק וקר. מצד שני, אם תצליחו לשמור על איפוק תוך כדי ארוחה בטח לא תגיעו לכאן מלכתחילה. תנחומיי.
האנשים הטובים של "נוקאאוט" - איגור גורודצקי, סהר ברונשטיין וליאור משעלי - עשו מספיק דברים בעיר, ובחיים בכלל, כדי לצאת לדרך עם קצת ביטחון, אבל זאת בדיוק הסיבה שהכניסה אותם מראש לשיחות ארוכות על המבורגר בתקופה שבה כל העולם נותר סגור.
"זה התחיל ב'מה לי ולזה'", תיאר גורודצקי, המשיך ב"קצת ניסיונות בבית", ונגמר בהבנה ברורה מה אמור להיות הסיפור כאן - "ביס רטוב", כהגדרתו, קירמול וג'וסיות גם יחד, "אותו דבר גם בנגיסה הראשונה וגם באחרונה, תוך התבססות על נתחים שיעבדו הכי טוב בסמאש, שיימעכו אבל יישארו עסיסיים".
השלב הסופי של "נוקאאוט" לא יכול לעצור רק בעוד ספיישלים ועוד סניפים. אם הם יודעים מה טוב להם, הם יהיו חייבים לשחזר את הדרייב-אין האמריקני הקלאסי, עם טוויסט ישראלי בדמות אותה כרמלית מיתולוגית. תחשבו על זה - אתה נכנס לתחנה הראשונה, מקבל את ההזמנה תוך כדי סיבוב הקרון למעלה, וחוזר לחייך. מעלית? רכבל? סטארט-אפ!
"נוקאאוט סמאשופ", שדרות הנשיא 121, חיפה. א'-ש' 12:00-00:00. 077-9386230