אפשר היה לצפות ש-45 שנים של סנטר, 25 שנים של שוק האוכל בסנטר, וכמעט חמש שנים של וולט בעיר של הסנטר יצליחו לשים סוף למה שהוא בוודאות המיתוס התל-אביבי השחוק ביותר, ולכוון אותנו יעיל לנקודה הנכונה בקניון שהוא גם, בלי להתכוון אבל כנראה גם כן קצת, חדר הבריחה האימואי הראשון.
כי אם יש משהו שלמדנו בחמש השנים האלה, זה שהשליחים התכלכלים יידעו לסמן לנו מאיפה הכי קל וקצר לעבור (חוץ מברירת המחדל שלהם כמובן - רמזור אדום, על המדרכה, מול עגלת התינוקות, במהירות הולכת ועולה), ויחרשו על הקרקע נתיבים עבור כולם. חלוצים מודרניים ממש, היישר מאמריקה (בורגר).
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ובכל זאת, שעת אחר צהריים נינוחה יחסית ביום חמישי, המתחם עדיין לא הומה והדינר-ראש עדיין לא מתקתק, והחולצות הזוהרות נצפות מלמעלה כמו שרק המבוך העירוני המפורסם יודע לגרום להן להתרוצץ. אתה יודע מאיפה נכנסת, ויודע לאן אתה צריך להגיע, בהרבה פעמים אתה אפילו רואה את היעד בעיניים ממש, ובכל זאת הסתבכות. רמפה למעלה, ירידה למטה, פיתול-פיל-ברוריה, והופ, חזרת לאותה נקודה, קומה אחת למעלה, תוהה אם הסידור (זה תמיד סידור, וכמעט-כמעט תמיד סידור של זיכוי ל"סוהו") באמת שווה את זה.
ברוב המקרים, זה אכן קצת מתיש. שוק האוכל, כאמור, הוא סיפור אחר לגמרי.
חגיגות חצי היובל של מתחם הדוכנים הסופ"שי עוררו תחושת געגוע קלה, ורצון מובהק לחזור לבדוק מה קורה שם, בצל הצהרות על התרעננות, דיבורים על הקמת "המסעדה הכי גדולה בוולט", והנפקת כרטיסיית טעימות למבקרים (5 טעימות ושתייה ב-60 שקלים). אחרי הכול, מי לא עבר שם בשישי בבוקר ומצא את עצמו מהנדס בורקס טורקי, מפרום, עלי גפן ממולאים ופרחים על שרירי אלו יוגה?
ולכן, אחרי היעדרות של שנים, קפצתי לשם שלוש פעמים בשבועיים, נכון למלא בציניות את המקלט האטומי שמתחת למבנה, ולסור בסופו של דבר ל"קוסם" הצמוד כדי למלא חסכי סטריט-פוד ראוי. ציניות לא הייתה בסוף שרשרת הביקורים הזאת, אבל מיני-מדריך כן.
ללא ציניות. שוק האוכל של הסנטר
הנהלת היריד מדברת על 40 דוכנים קיימים, ועל עשרה מצטרפים חדשים, ובהם אוכל הרחוב של קורין גדעון (וחיליק סורוצקין), בר בריאות באווירה טרופית, דוכן סלטים טריים ועמדת בירה קרה. בפועל, הצ'ולנט הסלבי לא אותר, וכך גם הזווית הבריאותית, הירקות והבירה.
על הראשונה, טאץ' אינפלואנסרי והכול, דילגנו בשמחה. אבל סלט בהרכבה עצמית זה משהו שיישב כאן הכי טבעי שיש, בטח לאור השימוש הליברלי בשמן מסביב, שלא לדבר על משהו אלכוהולי צונן לשטוף את כל זה. מה עם משהו לשתות בסנטר, למען השם?
דוכנים חדשים שכן נצפו כללו את הממתקים הנפלאים של עדי אנדולט, מאפים מצוינים עם אפיל בוכרי, דוכן של "בורקס רמלה" שקיבל ממני קארט-בלאנש בשל שורשיי, וגם בשל העובדה שמדובר בבורקס מופלא, וכן "הטוניסאי של אלי", שכן רמלאי לבורקס, ויצירה מופלאה בזכות עצמה. נסו אתם לגדול באייטיז הרמלאיים ולא לזכור בעיקר אוכל.
העוגנים של היריד - דוכני אוכל עיראקי, מרוקאי, פרסי בעיקר - פרוסים היטב במרכז הרחבה, ואף הציבו לאורך הזמן שלוחות קטנות מטרים ספורים מהן, במהלך נדל"ני שמזכיר קצת תמ"א 38 עם מרפסת אחת שלא אושרה בעירייה. זה קצת תמוה, בעיקר כשהעובדים הצעירים שמאיישים את אותן שלוחות מחזירים אותך לבעל הבית בסניף-האם, שיענה לך על כל מיני שאלות מעצבנות.
ואם כבר מדברים על שאלות מעצבנות - מחירים. אפשר? הטריק הצרכני הזה עדיין פעיל? זה אמור להיות שוק אוכל עממי יחסית, אבל שיחות לא מעטות עם לקוחות מזדמנים במהלך הביקורים במקום חשפו תרעומת קלה לגבי האינפלציה הכלכלית, ותלונות שייפתרו במהירות עם מחירונים מסודרים בכל דוכן.
וכן, אותו דבר לגבי השירות. דוכנים מסוימים סיפקו את חווית הטו-גו הטובה ביותר שעברה עליי בעיר בשנה האחרונה. אחרים כמעט נבחו עליי את דרכי החוצה, אם הייתי מוצא אותה.
ובכל זאת, אוכל: יש כאן אוכל טבעוני ודים-סאם, וגם אמפנדס סולידיות-פלוס, אבל קשה להתחמק מהמבחר המטבחי הביתי במקום, סירי ענק של תבשילים עדתיים, דומים רק במבט שטחי מהצד, אך עדיין עומדים ברובם בסטנדרט המאמות הכל כך מבוקש פה.
למשל, גואטה האדיר משדרות ירושלים ביפו, ברירת המחדל הפרטית שלי בהזמנת קוסקוס, עם המון אופציות טריפוליטאיות, המון סבלנות, ומפרום מנצח (58 שקלים לקומפלט, 40 שקלים לבולט). או הדוכן העיראקי והפרסי, שניהם עם הגב למדרגות ולפיתולים, אבל עם הפנים לצרכן הרעב (18 שקלים לקציצת גונדי, למשל, 40 שקלים לצי ק"ג טבית עוף). יש כאן טעימות וחיוכים ואווירה שהיא קצת מפעם וקצת מעכשיו, ובסוף אתה יוצא עם קערה ענקית של אוכל טעים, וחיוך.
בואו רעבים, בואו ערוכים, בואו. שוק האוכל של הסנטר
מה עוד? סנדר המצוין משוק לוינסקי עם תפריט אוכל חום מופלא (ומן הידועות היא שאוכל חום הוא האוכל הכי טעים), לצד ג'חנון שרוצה אותך בלי התניות, לצד דוכן עוגיות מפלצתיות ואינסטגרמיות, לצד עמדת כריכי בשר מפורק מגרה, לצד שלוחת אוכל דרוזי עמוסת ממולאים, תבשילים ופיתות טריות.
ואותו בורקס כמובן, פריך בקצוותיו ופעולת-צופים-רמלאית-נוסטלגית-מלוחה-מתקתה בתוכו. ופריקסה חם שממתין לבציעה והעמסה ממול, ועגלת גבינות שאיכשהו מצליחה לעמוד בכל תשוקות הטעימה, וגם "בוסטון דלי", קסם סנטרי שהיה באמת, ועדיין קורה, ומי לא רוצה את הנודלס הצהובות האלה בדיוק עכשיו. בואו רעבים, בואו ערוכים, בואו.
בשעות הערב של יום חמישי מקיים יריד האוכל מין האפי-האוור שכזאת, עם קצת יותר ידידותיות תמחורית, ומעט התעדכנות שקורצת לקהל הסנטר המודרני. גם התמהיל צפוי לעבור שדרוג, ובנוסף למצטרפים האמורים יוטלו באזור עוגני אוכל פוטנציאליים חדשים. אבל לא יהיה כאן "מרקט" ולא "פופ-אפ", לפחות לא במובנם הנוכחי והמתיש. וטוב שכך.
כל מה שקורה ויקרה פה, בנוסף ללהיטי האבר-גרין, יאפשר לכם, כרגיל, להוציא לפועל את המוב התל-אביבי האולטימטיבי - קצת מזה וקצת מזה (וקצת מההוא), ישיבה על הרחבה שליד הפרחים, ועצירה קטנה לביס או שניים, כי בכלל תיכננתם על חימום בבית. כשקופסת הקרטון החומה תתרוקן מאשליות, תוכלו לעשות עוד סיבוב, "למחר בבוקר", ולעשות סוף סוף את דרכם החוצה. רק אל תהיו זרים בדרך, וקחו איתכם שליח של וולט.
יריד האוכל, דיזנגוף סנטר, תל אביב, חמישי 12:00-19:00, שישי 10:00-15:00