לכל אדם יש את הדבר הזה שנשבע שלעולם לא יעשה, או לפחות לא יחזור עליו. לפעמים המניע הוא אמונות טפלות, לעיתים זה נובע מהבטחה ליקרים לו, ובפעמים אחרות ההימנעות נובעת פשוט מחוסר נוחות, כמו במקרה ה"אל תעשה" שלי - ירידה לתחנות דלק שלא ממוקמות על הכביש הראשי, Off Road.
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
המחשבה על גיחה לכביש צדדי ונסיעה של כמה מאות מטרים, רק כדי לנסות להשתלב חזרה בתנועה מספר דקות לאחר מכן ועל הדרך להיתקל ברמזור או שניים, מתישה מאין כמוה. והרי אנחנו מדינה קטנה כל כך, וכביש 2 - הו כביש החוף, כל כך הרבה תחנות דלק התנחלו ממש עליו - מה הטעם לסטות דווקא בזאת שממוקמת על הכביש הצדדי?
אם אתם סבורים שמדובר בהגיג מטופש, נסו להוסיף עליו עוד קורטוב של טמטום - לנסוע על אותו כביש 2 בשעה שש בערב, בצוואר הבקבוק החולני והאיטי להחריד שבין רשפון לנתניה, רק כדי כן לרדת ממנו במתחם תחנת דור אלון ביקום, שכמובן רחוק כ-400 מטר מהציר. וכל זה בשביל מה? בשביל לדגום סנדוויץ'. אני מניח שעשו דברים מיותרים מאלה בהיסטוריה, אבל זה נכנס ללא ספק לטופ-10 ברשימה, עוקף בגדול אפילו את "הזמר במסכה".
הפעם האחרונה שעצרתי ביקום הייתה אי שם בתחילת שנות ה-2000 לצורך שהייה רנדומלית בפונדק אסא המיתולוגי. הסיבה שהגעתי לשם כעת הייתה המלצה על מקום שנפתח לפני חודשיים בלבד - "אוסטין מעושנים בלחם".
למילה "אוסטין", על שם אחת הערים המגניבות בארצות הברית, יש קונוטציה חזקה של גריל טקסני, ואכן, כשהגעתי חשתי בריח הבריסקט (חזה בקר) שכל כך פופולרי במדינת הכוכב הבודד. אמריקה זה כאן? הגיע הזמן לבדוק.
בתמונות הוצגו מספר מנות. זו שתפסה את עיניי הייתה You Are Cheesy - רוסטביף עטוף בגבינת צ'דר עם ארוגולה וירקות לבחירה בתוך פרנה (לחם שטוח) ב-62 שקל. יש שם גם סנדוויצ'ים אחרים, לצד פלטות בשרים ונקניקים (כמו MEET ME AT 5 המפתה) ושלל פינוקים המשלבים בין רצועות בשר לגבינות ומה שביניהן.
המקום נקי כמו בית מרקחת גרמני. כפי שנוכחתי לגלות לאחרונה, זה לא מאוד טריוויאלי. גם אם הוא חדש, תמיד אפשר להזניח, אבל לא באוסטין, בה הכול מוקפד ומצוחצח. המנה יצאה כעבור כעשר דקות. המראה מפתה, הריח משגע, המגש הרגיש כאילו יצא דקה לפני כן מהמדיח. הבחור החביב בדלפק אפילו פינק אותי בקורנדביף בצד ("קח, תנסה"). עכשיו השאלה היחידה שנותרה היא איך האוכל.
ביס ראשון ננעץ. מושלם, פשוט מושלם. הרוסטביף עשוי היטב, בטמפרטורה בינונית, משתלב עם הגבינה ועם הלחם הטעים. דחפו לי מלפפון חמוץ אפילו שביקשתי בלי, וגם הוא לא הצליח להרוס את הטעם בפה. הקורנדביף היה מרגש - רך, מתובל, טרי ושמנוני במידה. לשאלתכם - כן, אמריקה זה לגמרי כאן. שקלתי לרגע להזמין מנה אחרת, נוספת, אבל גם לחזירות שלי יש גבול.
אם אני צריך לספור את כמות המזללות הלא כשרות (לא כולל המבורגר) שהייתי בהן בשנים האחרונות, ספק אם אגיע לחמש. בגלל הצורך במגוון רב ככל האפשר של אנשים, ענף המזון המהיר בישראל חרד לתעודת הכשרות שלו. ב"אוסטין" החליטו שבמקום שהלקוחות יבחרו בהם, הם יבחרו בלקוחות. בהחלט שובר שגרה וחבל שאין עוד מקומות כאלה.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) משקלל הפעם מספר אלמנטים נוספים: הניקיון (יותר גבוה מ-10), הנגישות (האמת שסבבה, אבל אל תהיו מטומטמים כמוני, אל תגיעו בשש בערב) והחוויה (שווארמה זה דבר נהדר, אבל לפעמים צריך משהו אחר).
ומה לגבי האוכל? כאמור, הטעם היה נהדר, הגודל היה סביר והמחיר בסדר גמור בהתחשב במוצר הייחודי. "אוסטין מעושנים בלחם" ראוי לציון 9 ואפילו שווה, שומו שמיים, ירידה מהכביש הראשי. כמו שאומרים אצלנו בטקסס: איייי-הו!
אוסטין מעושנים בלחם, תחנת דלק דור אלון יקום.