ב-1971 ערכו גיאולוגים סובייטים קידוח בחלל תת-קרקעי ליד הכפר דרווזה בטורקמניסטן עתירת המחצבים הטבעיים. כשגילו שבבור יש גז מתאן, החליטו לכלותו בצורה טבעית באמצעות הבערת אש. הבעיה? הם לא העריכו נכון את כמות הגז העצומה, שגרמה לאש להפוך לנצחית. 52 שנים חלפו, הבור הזה עדיין בוער וכנראה יבער תמיד, עובדה שזיכתה אותו בכינוי "שער הגיהינום".
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
גם בישראל יש שער גיהינום. לא בוערת בו אש, הוא לא נמצא בתוך בור, אלא פשוט ממוקם בלב שני רחובות החוצים זה את זה. אולי אתם אפילו מכירים את שמו הרשמי - צומת ז'בוטינסקי-בן גוריון.
מפגש הרחובות הזה, שמצדו האחד רמת גן ומצדו האחר בני ברק, הוא הכי גרוע בגוש דן, אולי גם בישראל. תמיד עמוס, שופע בעבודות בנייה ומשמש במה למאות אוטובוסים הנוסעים בשיירה מעיקה מדי יום. אה, ותמיד חם שם. לא משנה אם חורף או קיץ, מדובר בשדה אלקטרומגנטי חריג שצולה את הולכי הרגל. לפחות במישור המטאפורי זו לא הגזמה. הצלחת לעבור מז'בוטינסקי לאבא הלל ללא צלקות נפשיות? יש לך מה לספר לנכדים.
ובכל זאת, פיסת הרחוב המשוקצת הזאת התמלאה עם השנים במשרדים, הפכה למרכז עסקים גדול וצריכה לפרנס כמה וכמה גושי בניינים, במיוחד את אימפריית מגדלי ב.ס.ר הסמוכה. לכן, יחד עם הסבל הכרוך בצעידה בה, ככל שמתקדמים לכיוון אבא הלל פוגשים לא מעט פינות קולינריות. אחת מהן, בה נתקלתי במקרה, היא "חלהוולה".
לפני כשנתיים ערך יניב גרנות ביקור ב"פיתה בסטה", שמאז צברה מעריצים רבים והסניף שלה בבן גוריון 1 הפך לאחד ממקורות המזון האיתנים באזור. חלהוולה פורטת על אותם מיתרים - סביח, עופות וסוגי בשר שונים עטופים בלחמניות קלועות וטריות. הביקורות בגוגל מעטות בכמותן אך מפרגנות ברובן. פחות מוכר? פחות מבחר? נשמע כמו הזדמנות מצוינת לבדוק את השטח.
התפריט אולי לא רחב, אבל עדיין מעודד התלבטות. החלטתי ללכת לבסוף על חלהוולה אסאדו מפורק עם צ'ימיצ'ורי (56 שקלים לעומת 54 באתר של משלוחה. מוזר, בדרך כלל זה הפוך) ומיקס של טבעות בצל עם צ'יפס (22 שקל). לאשתי חובבת הסביח לקחתי... ובכן, סביח (38 שקל, 35 במשלוחה).
המתנתי כרבע שעה, נצח במונחי פאסט פוד, אבל מקובל והגיוני. בכל הכרוך במזון מהיר, אתה מעדיף שהמנה שלך תתעכב, אינדיקציה לכך שאת הבשר מכינים מאפס. הארוחה הגיעה ותפסתי את המגש בידי, שנתקלה בתחתיתו במשהו דביק. ככלל, הוא היה מאוד לא נקי. אני יודע, מזללה וכו', הרבה חיידקים מחליפים ידיים והרבה ידיים מחליפות חיידקים, אבל ראוי להקפיד על היגיינה מינימלית בכל הקשור להגשה.
לא נורא, אני לא אדם מפונק, עברתי בחיי דברים קשים מאלה. פתחתי את עטיפת הלחמניה שחולקה לשניים. היא נטעה בי את הרושם שהיא קטנה מדי. 56 שקלים בשביל זה? אלא שהתודעה יכולה לתעתע. כמות הבשר מאוד-מאוד נדיבה, טעימה ועשויה בדיוק רב. להפתעתי גיליתי גם שהלחמניה לא קטנה כפי שנדמה. ממיקס של צ'יפס וטבעות בצל לא מצפים ליותר מדי, אבל הם טוגנו היטב ושם הכמות הייתה יפה גם לעין בלתי מזוינת.
האכזבה הגדולה נרשמה בגזרת הסביח. נניח לעובדה שהוא לא ממש צלח את המשלוח בשל כמות הנוזלים בו, מאכלי טייק אוויי הרי מתקשים בדרך כלל להישאר שלמים במשלוח, מה שהוביל אותי להכריז על המנה ככישלון היה החלוקה בפנים.
פיסת חציל קטנטנה, שכבת ביצה דקיקה ואז ירקות שמשתלטים על 80% מהלחמניה ותורמים לנוזליות המוגברת שמכשילה אותה הפכו את הסביח, במראה ובתחושה, לסנדוויץ' שהוכן לבית הספר משאריות מהמקרר.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א משקלל כמות, מחיר ואיכות מ-1 עד 10, ואני מודה שהמקרה הזה הוא אחד המורכבים שחישבתי. הסביח היה סתמי עד גרוע, אבל הוא לא מהות הארוחה והוא זוכה בנסיבות מקלות עקב הגעתו במשלוח. נותרנו, אם כן, עם האסאדו והצ'יפס-טבעות.
השורה התחתונה היא ששילמתי 78 שקלים ללא שתייה על מנה לא גדולה, אבל גם לא מביכה. יקר? כן, אבל הכול יקר היום. היה טעים? כן, בהחלט, לא מתלונן. אז איפה הבעיה ומדוע הציון הסופי הוא 6?
אם ילד שביצע נכון את רוב התרגילים מקבל רק "מספיק" בתעודה, הדבר מעיד על כך שמוריו לא היו מרוצים ממשהו באישיותו, בין אם זו התנהגות לא מוסרית, חוסר השקעה או תחושה של חוסר מיצוי הפוטנציאל. כך גם ב"חלהוולה". המגש ההוא עם הדביקות בתחתיתו פשוט לא יוצא לי מהראש. משהו קטן אבל חשוב שקל לתקן. קשה להמליץ על המקום הזה, אבל האסאדו בהחלט שווה את הגיחה.
חלהוולה, בן גוריון 20 רמת גן.