לפני מספר שנים הצליחו חוקרי מס הכנסה להערים על מוכר פלאפל בדרום. הוא דיווח על כמות מסוימת של מכירות, הם הלכו וספרו את זנבות הפיתות שחתך וגילו שהוא מוכר פי שניים משהצהיר. השמועה עשתה לה כנפיים, וזו הסיבה שבעשור האחרון אתם כבר לא רואים מוכרי מזון מהיר שקוטעים את הזנב, אלא רק מבצעים חתך בפיתה.
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
נזכרתי בסיפור הזה כשהגעתי ל"שווארמה שמעוני" בגן יבנה, ולא, חלילה, משום שמישהו שם מתחכם פיננסית. נהפוך הוא, וראוי להדגיש זאת כדי לנקות מכל חשד - הקופאית הסימפטית נתנה לי שני פתקים ואמרה מפורשות "אחד הוא קבלה, את השני אתה נותן בדוכן", וכך עשתה גם עם אלה שלפניי ואחריי.
אז מה בכל זאת הקשר לאותו עניין? הזמנתי והופתעתי כשחתכו לי את כל הזנב והשאירו פיתה פתוחה, כמו פעם. זה נראה לי מוזר, אבל זרמתי. את הפאנץ' תקבלו בהמשך.
הסניף הגדול של שווארמה שמעוני ממוקם בגן יבנה, ממש על היציאה מכביש 4 לאשדוד, בשביל עמוס ודחוס עם בעיות חניה. מי בכלל חשב שיהיו בעיות חניה בגן יבנה?
המקום הוותיק, שפתח את הסניף הראשון שלו בצומת הזה ואחר כך בגדרה, הפך למוסד כל כך מוכר בציר ראשון לציון-אשדוד, עד שפתח מספר סניפים נוספים באזור, כמו ברחובות, בראשון לציון ובנס ציונה. כאן הוא נחשב לסניף דגל לא רק בזכות החלוציות והמיקום האסטרטגי, אלא גם בשל המבחר - שלושה בלוקים עבים ומרשימים, שמזכירים את מיטב השווארמיות של חיפה.
בקושי אפשר היה לנשום בשמעוני כשהגעתי. נחילי אנשים שטפו את המקום, מזכירים איזה ערך יש למוניטין טוב. וכמו שאמרנו, זה לא שהמקום נגיש, כך שהמאמץ ראוי להערכה. נעמדתי בתור, העיניים שוזפות בתאווה את גלגל הכבש שמתנוסס בגאון מימין. בבואי לקופה, אחרי המתנה לא ארוכה, שיננתי לעצמי ביטוי עתיק שאימצתי לאחרונה: "בהגיעך לדוכן שווארמה, אל תתבייש לצד פיתת הכבש לקחת גם חצי מנת הודו" (שיפודים א', פסוק סי"ח).
הפיתה עלתה לי 45 שקלים, חצי מנת הפרגית 29 שקלים. לאחר שבביקור האחרון בדלית אל כרמל גבו ממני חצי מחיר על חצי מנה, המציאות החדשה-ישנה הכתה בי, אלא שכאן מגיע הפאנץ' המובטח מסיפור הפתיחה - חצי המנה היא-היא אותה הפיתה שחשבתי בטעות למנה שלמה. ההבדל הכמעט יחיד בינה לבין מנה קומפלט טמון בחיתוך המלא של הזנב. בהחלט הוגן ביחס לתמורה.
נגסתי בתאווה. ציפיתי לאש, גיצים ותמרות עשן אבל לא היו כאלה. שווארמת הכבש הייתה מניחה את הדעת, אולי אפילו מעבר לכך, גם ההודו היה בסדר, אבל "וואו" לא היה שם. אני חושב שיותר מהבשר, הבעיה הייתה בפיתות. הן הרגישו כאילו יצאו מהמקפיא והופשרו. איני יודע אם אכן כך, כנראה שלא, אך אומר שבלשון המעטה אכלתי פיתות טובות ונימוחות יותר.
בשולחן שלידי ישב זוג מבוגר. "תראי כמה בשר שמו לי בצלחת", השתאה הגבר והאישה החביבה השיבה "טוב, שילמת 74 שקל, חסר להם שלא ישימו הרבה". וכך התוודעתי למחיר הלא זול כלל של המנה בצלחת.
אז כמ"א יצא?
הנדיבות שולטת בשווארמה שמעוני, ונדיבות היא פרמטר חשוב ביותר במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10). כבר בדרך מהקופה להזמנה עוברים בבר סלטים עמוס בכל טוב שמעניק ביד רחבה. כשאתה מבקש צ'יפס הם לא שמים בתוך הפיתה אלא כמות יפה בשקית, ולא נשכח כמובן את "חצי המנה". המחיר אולי אינו זול, אך בנגזרת של הכמות הוא מאפיל על הרוב המוחלט של שווארמיות המרכז.
נשארנו, אם כן, עם האיכות. דומני שהבעיה שלי עם שווארמה שמעוני הייתה רמת הציפיות. היא לא הייתה רעה כלל וכלל, אבל הרגשתי כמו אוהד של נבחרת ברזיל בטורנירי המונדיאל ב-20 השנים האחרונות - מבטיחים לי אליפות, ואני נאלץ להסתפק במקום סביר בצמרת. חוויה נחמדה, שווארמה טובה, אך יש טובות ממנה. האיכות לבדה הרגישה לי כמו 7, ובכל זאת, אנשים שנותנים מכל הלב צריך לתגמל - ציון 8. בואו.