הכבישים הבין-מדינתיים האינסופיים של ארצות הברית הסלילו לאורך השנים אינספור מיתוסים. תרבותיים-חברתיים כמובן, אבל גם קולינריים. תמיד מגיעים הרי בסוף לאוכל, בטח כשעוסקים בנהגי משאיות ובאומה שמקדשת זלילות ומזללות. למישהו מאיתנו אין חלום על נסיעה כזאת, עם הרוח והמרחבים, השקט והדיינרים?
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ובארץ, כמו בארץ, כלום. מוסדות "על הדרך" מואדרים בדרך כלל רק כי הם שם. מקומות נוספים מרוויחים בהיעדר אופציות ראויות סביבם, ואינפלציית עגלות הקפה והפודטראקס וואנבי היא - בינתיים לפחות, כשחובת ההוכחה עדיין עליה - יותר בגדר פנטזיה, בואכה תקווה אמיתית.
לא, רוב הנסיעות כאן צריכות להיגמר בדסטיניישן עצמו. זה לא רע, והמדינה קטנה מספיק בשביל שלא באמת תירעבו, אבל זה קצת משעמם. כמה טוב שיש עכשיו חדשות. ועוד בגדרה.
לא על הדרך, אלא הדרך. רג'ינה
"פיצה רג'ינה" התמקמה לפני חודשים ספורים בתחנת הדלק סד"ש שעל כביש 40, בפאתי העיר המעט מורכבת הזאת. זה דרום? אפשר להגיד על גדרה דרום? זה לא מרכז הרי, לא רחובות אבל גם לא אשדוד. במובן מסוים, עיר על הדרך. מצוינת כמובן, אבל כזאת שתושביה שם, וכל החולפים בנתיביה פשוט, ובכן, חולפים. בקיצור, עיר טו-גו. גם באוכל.
אתה נכנס לתחנה עם הרכב, עוקב אחר הסימונים לחניית עפר אחורית, ומזהה שם התרחשות שלמה של מוסכים ומשאיות, אבק דרכים אבל גם זיעת עובדים. זה מאוד רחוק מתחנות העצירה האמריקניות המדוגמות, אלה שזוהרות לך קילומטרים לפני, מציעות את עצמן ואת תפריטיהן ובונות רעב גם במקומות שבהם אין רעב כלל.
כאן, כאמור, זה קצת אחרת. אבל אחרת טוב.
רג'ינה היא האחות הצעירה של מזללת ההמבורגרים הצמודה HBB. השתיים, חלק מקבוצת מלון ליר ומסעדת אברטו שלו, חולקות חצר נסתרת, מטופחת וירוקה, שבשעות הערב, עם האורות וברזי הבירה (וגם האפשרות המצוינת של לקחת מה שבא לך מכאן או מכאן ולשבת יחד לאותו שולחן), מעלה הילוך נוסף.
בינתיים, בצהריים, אנשים עוצרים לדברים זריזים יותר, נהנים מהמזגן, ומוויטרינה שמציעה - כמה נדיר וכמה כיף - משולשים מוכנים. המבחר לא גדול, בהינתן שהוא תלוי תנועת לקוחות, אבל מרגריטה יש שם, וזה מבחן התחלתי מצוין. חימום קל, ספקנות בריאה מצד כתב אוכל שאכל יותר מדי פיצות מחוממות בינוניות, קיפול, וקדימה.
העסק, למרבה ההפתעה, עובד. הבצק מצוין, בלתי קרטוני בעליל, ועדיין שומר בעוז על מרקם. מה שעליו - לא יותר מעגבניות-גבינה-בזיליקום - ומה שמצדדיו - דיפ איולי בזיליקום ורוטב עגבניות - מספיק בהחלט. בטח כארוחה מהירה (המשולשים פה הם בגודל של רבע מגש ועולים 18 שקלים, ותודה לאלוהי ה"יצאתי מתל אביב ויש כאן צרכנות בריאה ותמורה טובה לכסף") אבל גם כסגירת פינה שהיא הרבה מעבר לסגירת פינות.
בוויטרינה יש גם מאפים נוספים (20-25 שקלים), הכלאה בצקית שהיא קצת קלצונה וקצת סמבוסק, ובכל מקרה לוקחת את הטוב משניהם. הבצק - "חצי נפוליטני", כהגדרת העובדים - מוקפד ומטופח ומככב כאן, והמילויים (רוטב פיצה, מוצרלה וזיתי קלמטה, למשל, שמנת-פסטו עם מוצרלה וגבינת עיזים, או שמנת-כמהין, מוצרלה ופטריות) מעניינים מספיק בשביל שלא תצטרך באמת להזמין משהו נוסף ולחכות.
ובכל זאת, יש כמובן תפריט בשירות עצמי שמאפשר התפרעות. שביעיית פיצות צבעונית, כולל "המלכה לובשת לבן" (רוטב ביאנקה, פטריות טריות, פרמזן ועלי רוקט, 82 שקלים), "העז המלכותית" (רוטב עגבניות, מוצרלה, זיתי קלמטה, גבינת עזים בשלה ופסטו, 86 שקלים) ו"מלנזנה של דוכסים" עם חציל קלוי ומעט לאבנה, 78 שקלים).
פיצת "שלושה גוונים של כתום" (קרם בטטה, מוצרלה, מנצ'גו, בטטה אפויה ורוקט, 78 שקלים) שנבחרה כמחזקת עשתה בדיוק את זה. בטטה אבל לא נודניקית, שילוב מתקתק-מלוח של מוצרלה ומנצ'גו, עלים ירוקים טריים שלא באים רק לקשט, ובסך הכול סלייס (אימתני, הפיצות פה יוצאות בקוטר של 40 ס"מ, ולמעשה ייחשבו בכל מקום נורמטיבי כמשפחתיות) מצוין. לנסוע במיוחד? אף אחד לא אמר. לזכור שיש אותה והיא טובה מרוב האחרות? ברור.
חוץ מפיצות, מנסים לשמור כאן על רף נטול הגזמה - שני סוגי פסטה (לינגוויני וריגטוני) בעבודת יד שיכולים לקבל ארבעה רטבים (פומודרו, פסטו, אלפרדו פטריות ורוזה בסיסי וטוב, 58-65 שקלים), ושלישיית סלטים (עלים ירוקים, פנצנלה, וקפרזה, 46-58 שקלים) גדולים מאוד וטעימים מאוד, ועם פלוט ממזרי של אותו בצק פיצה בילט-אין.
העסק נעטף גם בקצת אלכוהול (אפרול שפריץ, קמפרי תפוזים ודומיהם) למי שאינו נוהג, ובשניים-שלושה קינוחים (כן, יש פה קלצונה נוטלה, אבל גם טירמיסו שמקבל שמועות טובות), אבל זה בערך הסיפור, והסיפור הזה, אם לא היה מובן עד עכשיו, נכתב היטב.
הפער שבין הדעה הקדומה על "פיצריית תחנת דלק" ובין מה שנכנס לפה ברג'ינה גדול מאוד, כמעט קולוסלי. זה לא הקילומטראז' וההתנשאות התל-אביבית הטיפוסית. זה פשוט מה שהורגלנו לחשוב שבסדר לקבל כאן כשאתה רק רוצה לחטוף משהו על הדרך.
אחרי תיאום הציפיות הזה, ואחרי הסינכרון, נותר רק לקנא במי שהשכיל לגור ברדיוס המשלוחים שלה. לא איוונט ולא זיקוקים בשמיים, אבל כן אנשי מקצוע שחרשו על פיצריות ברחבי ישראל ושיכללו את הבצק הפרטי שלהם, עד שהגיעו לתוצאה שגרמה להם לעצור. הם עצרו, עכשיו תורכם.
פיצה רג'ינה, הרצל 3 (תחנת דלק סד"ש), גדרה, 077-9386472