לילוש, תל אביב: מה נשאר מהמוסד השכונתי החמוד?

השבוע נזכרתי ב"יום שישי חזר", שירו הנפלא של אהוד מנור בביצוע מתי כספי, על אותו רווק מתוסכל שיוצא לצוד ברחובות תל אביב בליל שבת.

אצלי, עם זאת, זה לא היה יום שישי אלא ראשון, לא לילה אלא בוקר, והפלירט הנכסף לא תוכנן עם נערה טובת מראה, כי אם עם אוכל, אהבתי הנצחית והבלתי מוסתרת בעליל. הימים ימי חול המועד, כמות העבודה פחתה - זה הזמן לצאת מאזור הנוחות של וולט ולהתחיל לחפש את עצמי ברחובות תל אביב. פסעתי לאורך אבן גבירול וממש כמו כספי, היה לי "גל ירוק מאוד עד העירייה".

לכל הטורים של רוזי הטועם

לא איתרתי כלום. שום דבר שפיתה אותי, שקרץ, שאמר "בוא, שב אצלנו". הכול נע בין הידוע והמוכר ללא מוכר ולא מעניין. המשכתי ללכת והגעתי עד אזור דיזנגוף סנטר. התור שהצטבר אצל "הקוסם" היה מפלצתי ובלתי נתפס, ויתור מראש. בזווית העין ראיתי מקום בשם "לילוש". אולי עוד אחזור אליו, חשבתי. ככל שהתקרבתי לאזור הסנטר - כאמור, חול המועד - הבנתי שיותר רחוק לא אגיע. חזרתי. בדיעבד, אולי הייתי צריך להמשיך ללכת.

לילוש, מספרים יודעי דבר שאיני נמנה עמם, הוא מקום תל אביבי ותיק, אחד מאלה שאפשר להגדיר כ"מוסד". בזמנו היה מקום קטן, שכונתי וכיפי בין כיכר רבין לכיכר מסריק, והחזיק בטייטל העצמי "הביסטרו השכונתי הראשון", עד היום למעשה.

תהילתו התפתחה על קולקציית פניני ומרקים בחורף. מאז זרמו הרבה מרקיות במרכז העיר, לילוש עבר דירה לרחוב המלך ג'ורג' וגם הקורונה לא היטיבה עמו, כמו עם בתי עסק רבים אחרים. הוא נראה לי מעניין ושונה מהתפריט הבשרי הרגיל, זה שכל כך טבוע בי.

בחוץ שרר חום אימים עם לחות של בנגקוק, אז הצצתי בתפריט והזמנתי כמובן תבשיל אסאדו - בשר בקר מפורק (120 גרם) עם אורז ובצל, גזר, זוקיני, פטריות ופטרוזיליה (62 שקל). איכשהו לא סמכתי על כך שהמנה תשביע אותי והחלטתי ללכת גם על "ממולאים באהבה" - עלי גפן, כרוב ובצל ממולאים באורז, עגבניות וסלרי ברוטב עגבניות (52 שקל).

המנה הראשונה שיצאה הייתה תבשיל האסאדו. כבר כשהגיעה הבנתי שלפחות מבחינת הכמות החשש היה מופרך. האיכות היא כבר סיפור אחר. אולי קוראים לזה "אסאדו", אבל הוא לא מורגש. מה שכן הורגשה היא בעיקר עיסה שבה טבעו אורז וירקות חסרי טעם עם נגיעות דקיקות של בשר. מתוך כבוד לעסק, כל עסק, אני לא אוהב לקטול, אבל זה באמת היה לא טוב, בלשון המעטה. ונעצור שם.

לשמחתי, בתזמון מושלם, כשאני בחצי הדרך לריקון הצלחת, הגיעה מנת הממולאים. היא הייתה ע-נ-ק-י-ת, גדולה בהרבה משחשבתי. כך או אחרת לא הייתי מצליח לסיים שתי מנות כאלה, כנראה שמנת האסאדו פשוט עשתה לי טובה גדולה. מדובר בפיילה רצינית מאוד גדושה בממולאים עטופים במנה מכובדת של רוטב עגבניות. זה כבר היה טוב יותר, אם כי לא מרהיב. בסך הכול בסדר, לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל גם לא מביך. סיימתי את חציה, כך שנותרו לי שני חצאי מנות גדולות. אפילו לא חשבתי לבקש לקחת.

ההתייחסות במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) שוויונית לכל הפרמטרים רק במקרה שהיחסיות ביניהם סבירה, קרי אין פער גדול ביניהם.

המחיר בלילוש, באופן מפתיע ביחס ללוקיישן, סביר מאוד. גם הכמות מצדיקה בהחלט את ההשקעה. הבעיה טמונה באיכות. יצאתי מלילוש עם תחושת כבדות, שנבעה בעיקר מהטעם התפל של מנת האסאדו. גם מנת הממולאים לא הצטיינה במיוחד, אם כי סביר להניח שאילו הזמנתי אותה בלבד הרושם שלי היה מעט יותר טוב. בזכות הכמות והמחיר, ורק בזכותם, איכשהו לילוש מקבל את הציון 6.

בסוף, בניגוד למתי כספי, השגתי את מה שרציתי. ועדיין, כמוהו, יצאתי מאוכזב.

לילוש. המלך ג'ורג' 77, תל אביב