הגשם זולג לאט וסמיך מלמעלה, מטפטף על הצוואר בדיוק לתוך הנקודה החשופה שבין בד לעור, ועושה את דרכו למטה. באירופה זה בטח היה רגע קסום וסתווי, חומרים שמהם עשויה הליכת סוף שבוע ארוכה, והתאהבות מחודשת בעיר. כל עיר. פה, עכשיו, במיוחד עכשיו, זה רק רטוב.
אין טעם ללכת סחור-סחור. מה שקרה אז, באותה שבת, לקח את השבתות מחיינו. הלאים אותן, והעלים אותן. שבת בבוקר היא כבר לא "יום יפה". כנראה שלעולם לא תהיה עוד כזאת. נותר רק לזכור, להתאושש, להתגבר, לנסות.
וכך, טיפות בודדות של גשם רטוב על הצוואר ומתחת לו, בשבת שהיא עדיין קצת בוקר ועוד מעט צהריים, הדלת של סנטי מבקשת ממך להמתין. מיד יבוא מישהו מבפנים, יסובב מפתח וישחרר מנעול, ואז יחזיר מאחוריך כדי להמשיך להילחם ברוח הסוררת. לך זה כבר פחות אכפת, ואתה פתאום מייחל שהגשם יתגבר. שאולי תוכל לחזות בו שוטף את הרחוב, ואת הכול.
כי בפנים, בבת אחת, הכול מתהפך. הדלתות נסגרו, הבחוץ נשאר בחוץ, אפשר לחזור להתחיל להרגיש.
בר האוכל החדש יחסית (שנה ברוטו, כולל פגרת הגיהנום) של קבוצת בארכה האוס חשב הרבה על ארוחות הצהריים האלה. אנשיו, וגיא אריש בראשם, לא רצו לדחוף באגרסיביות לאיזה שולחן סוף שבוע גנרי, אבל כן רצו לתת מענה למשפחות, ובעיקר לאלה שלא הפסיקו לשאול מתי כבר אפשר יהיה לבוא לכאן באור יום.
ואור היום הוא הסיפור. חלונות הזכוכית הגדולים מכניסים פנימה את החלק השפוי של רחוב גורדון, ומטרים בודדים מהחפירות הבלתי נגמרות של בן יהודה אפשר לפנטז על מקום קטן ברחוב קטן בעיר קטנה. כן, גם באירופה.
עוד כמה צעדים פנימה, והחלל החכם של סנטי נחשף עוד יותר, ומה שעובד פה טוב כל כך בערב ובלילה - סקס אפיל של אנשים שטובים בעבודתם, ואפלולית שמפלטרת היטב את מאורעות היום - עובד לא פחות טוב בצהריים.
זה חם בלי פוזות. אינטימי בלי קלישאות. Cozy בלי התכרבוליות. הדבר עצמו, שאחרי הרבה מאוד מאמץ נראה נטול מאמץ.
התפריט, בהתאם, לא שונה מהותית. הוא הוסיף רק מעט עוגני שמש לתוכו, אבל איכשהו מצליח להיות מתאים. הכי מתאים.
הוא נפתח עם אויסטר ג'ילארדו, לצ'ה דה טיגרה וסאקה (38 שקלים), טרטר בקר עם איולי מעושן ולחם מחמצת (62 שקלים) ושתי גירסאות של אינטיאס - עם חמאה חומה ומעין רכז מהמם של כנפי עוף (78 שקלים) ועם שויו כוסמת פרחי בזיליקום סגול (78 שקלים). בגדול, ועידת פסגה של מצטייני הים, השדה והמטבח התל-אביבי.
משם, מסתכלות עליך מהתפריט שלוש מילים בלבד - "חלה של ויז'ניץ". ב-48 שקלים, אתה מוכרח לתהות עם עצמך, ואז לשאול בבוטות מה הסיפור. התשובה היא "לא לא זה לא רק חלה. זה כל מיני דברים שאפינו כאן עם צלוחיות שמגיעות יחד איתם". זאת תשובה מספקת, ובו-זמנית גם התשובה הכי אנדר-סל והכי צנועה והכי בלתי הולמת בהתחשב באירוע.
והאירוע הוא ארוחה שלמה, לא פחות, שבאותה שבת כללה בורקס עם קימצ'י ומאפה משובלל ממכר אחר, וקולקטיב צלחות קטנות שכל אחת מהן היא תבנית, וגם ניפוץ התבנית. לאבנה קצת אחרת, וחמאה קצת אחרת ודג נא נוסף, קצת אחר כמובן, וגם אותה "חלה של ויז'ניץ", פרוסה עבה (שזאת הדרך היחידה לפרוס אותה לדעתי. אי אפשר אחרת). ידיים נשלחות לכמה כיוונים במקביל. אצבעות נרטבות מהדברים הנכונים של החיים. גשם של אפשרויות. וטוב, כל כך טוב.
מכת המחץ המפילה הזאת עשויה לסגור עניין עבור רבים וטובים, אבל למתגברים מצפה גמול בדמות המשך השואו של אריש.
סלט חסה בייבי ג'אם, למשל, עם גארום פטריות וגבינת "עמק המעיינות" (48 שקלים), טורטליני גרוייר (64 שקלים) ששם ללעג גם שווייצרים וגם איטלקים ובעיקר דיאטות, שיפוד פטריות ירדן עם שום שחור ואיולי שום (42 שקלים) ומולים מעושנים עם חמאת מיסו וקריספי צ'ילי (62 שקלים).
או - למה לא, בעצם? - ראשי קלמרי עם איולי פורצ'יני ושמן צ'ילי (56 שקלים) ולברק עם רוטב חמאה לבנה ופירה (98 שקלים), שמתחרים על תשומת לב עם פרגית-טוסטדה-עלים חריפים (72 שקלים) ושייטל-בריוש-קימצ'י (84 שקלים). הכול הולך, ואז הכול נעצר.
ובכל זאת, שתי מנות פסטה כן מצליחות לקפוץ החוצה ולשרטט במהירות בראש מסלול גיאוגרפי כמעט בלתי אפשרי של מזרח-מערב-ישראל, מדליקות בדרכן את הסקרנות הטעימה שהיא החיבור הזה.
ספגטיני, חמאה וכמהין שחורות או לבנות (112 או 192 שקלים) מאלבה היא מנת מופת של איפוק והתאפקות, עידון ועדינות. יש טקס של גילוף פטריות הזהב האלה, ויש שתיקה כמעט מוחלטת אל מול הפולחן, ומול הארומה, אבל כל זה לא היה שווה כלום ללא הטעם - חורפים של אחרים, שהלוואי ויהיו גם שלנו פעם.
"קאמה טאמה" פיצ'י עם חלמון וגארום גבינה (64 שקלים) עושה את אותו מינימליזם מקסימליסטי, עם אותה רמה של ביצוע. רצועות פסטה שגולגלו בידיים, עם רוטב גבינתי מלא אך לא כוחני וחלמון שמחכה לאות ממך כדי להתחיל להתערבב. התוצאה היא, כצפוי, שמיכה עבה ורכה, מעט לפני השמיכה העבה והרכה שמחכה לך בבית לשנ"צ.
ארוחת השבת של סנטי (ומהשבוע גם שישי, 12:00-15:30) אינה מתקיימת בוואקום, ואינה ברורה מאליה. היא מבליטה עשייה מסעדנית כמעט חריגה במקומותינו, ודואגת שהצהרות הפתיחה שלה יתחברו למציאות, פעם אחר פעם. משייה, מבית אותה קבוצה, השכילה לעשות בדיוק את זה ולחזור כמו שהיא, אבל קצת אחרת - ואיכשהו, אפילו טובה יותר. אונזה הוותיקה בשוק הפשפשים, גם כן תחת אותו גג, עושה קולות דומים, שאין שום סיבה לחשוב שיולידו תוצאה שונה.
כאן, אבל, ליד פלטת השיש המרהיבה שהיא גם ארגז החול והמשחקים של אריש, אתה לא חושב על כל אלה מן הסתם. האוכל נפלא, והאלכוהול אינו רק מלווה אותו, אלא דואג להרים, אבל זה יותר מזה. מדובר בעיר ובגשם, באור שמגיח מחלונות זכוכית ובסיפור של חורף. זאת הכמיהה של כולנו לחזור לזמנים של שבת בבוקר, יום יפה. אולי ככה.
סנטי, גורדון 17, תל אביב, 073-3861622, שבת צהריים (וגם שישי) 12:00-15:30