יש דברים שאדם לא חושב שהוא יעשה בחייו. בתחילת נובמבר, כשאדי המלחמה הדיפו ריח חזק באוויר, אבי שאף קצת יותר מדי מהם ועבר אירוע מוחי. באותו סוף שבוע חשבנו שזה הסוף, אבל הוא החזיק מעמד, ושבועיים לאחר האשפוז הוא הועבר למוסד שיקומי בבת ים. וכך, באופן לא צפוי לחלוטין, מצאתי את עצמי הופך את אזור כיכר המצבה לביתי השני, נוסע לשם ארבע-חמש פעמים בשבוע, מסתובב ברחובות העיר בלי WAZE, מדריך עוברי אורח איך להגיע למקס סטוק. לא שאני מזלזל בבת ים, זו פשוט עיר שמעולם לא היה לי פלירט איתה לפני כן, והנה היא מרכז חיי.
לכל הטורים של רוזי הטועם
אבא הידרדר אט-אט. בהתחלה זה היה שיתוק בצד שמאל, אחר כך הוא עבר גם לימין. הוא קיבל טיפולים, אבל הבנו שהזמן אוזל. ב"הבנו" הכוונה לכל מי שסביבו - חוץ ממנו, כי האופטימיות מאז ומתמיד הייתה לחם חוקו. ומה מתחזק אופטימיות בלבב אנוש? אוכל, כמובן. תן לבן אדם משהו טעים והוא יתענג. ובסיום, לא משנה מה יאכל, לכל ארוחה שלו יש חוט מקשר עבה במיוחד - סולרו, אותו שלגון קסום של וניל בציפוי שרבט. לפני מספר שנים חגגו הוא ואמי חתונת זהב. הוא מאוד אוהב אותה, אבל אני די בטוח שלו היו עושים חידוש נדרים, היה מסיט מידה ברגע האחרון את הטבעת ושם אותה על ארגז סולרו.
המזל הוא שבניגוד למוסדות דומים, שבדרך כלל מרוחקים ממרכזי קניות, המקום שבו שהה היה בצנטרום של הפיילה, ליד אין ספור אפשרויות קולינריות ובעיקר שופע פיצוציות עם סולרו. בשירות הוד מלכותו יצאתי לסיורים בכל פעם שהגעתי, לא אחת אפילו לקחתי את הרכב. גיליתי מקומות נפלאים, עליהם אספר קצת בהמשך, אבל אחד בלט מעל כולם.
יש משהו בבת ים שגורם לאנשים להיות פחות יצירתיים. אתה מקים עסק מזון? תצמיד לו את השם שלך. נגיד, "יוסי בורקס" הנהדר, שלתדהמתי גיליתי, למרות שמו המרומז והחידתי, שהוא מכין בורקסים ודברי מאפה. ממש מטרים ספורים ממנו שוכן לו לבטח "יעקב סנדוויצ'ים". והאמת, סקרן אותי היעקב הזה. מעניין מה יש לו שם.
הספקתי להיות אצל יעקב שלוש פעמים, פעם אחת לקחתי טייק-אוויי ובפעם נוספת הבאתי את אבא איתי. הזמנתי לו פרגית בפיתה (42 שקל) ולי קבב בבגט (45 שקל). האווירה במקום הייתה רגילה, לא שובה במיוחד. הסנדוויצ'ים, לעומת זאת, מעדן. אתה תמיד רוצה לקבל אישור לכך שהטעם שלך קולע, ואם סחבתי עכשיו את אבא 400 מטר על כיסא גלגלים, לפחות אדע שיש תמורה לעמלי. מעולם לא היו לו עכבות. אם לא טעים, הוא מיד ידווח בשאט נפש.
"שמע, זה משהו", אמר, "אני לא זוכר מתי אכלתי כזה".
גם שווה. הזיווה של פיצה קשת בת ים
יכול להיות שהוא הגזים, אולי זה לא כל כך טוב. זאת אומרת, זה כן, זה מצוין, רק שאתם יודעים, לאנשים יש נטייה להיסחף. אלא שהעיניים שלו כל כך נצצו בין ביס לביס, שלא הייתה ברירה אלא להאמין לו ולהיסחף בעצמי. הבגט עצמו היה קסום וגם התוכן שלו, הקבב עשוי לעילא ולעילא וגם מהפרגית טעמתי. היא הייתה מתובלת במידה הנכונה. עד כמה שזה נשמע טריוויאלי, זה לא כל כך טריוויאלי. זו הייתה ארוחה מושלמת.
אז כמ"א יצא?
המדור הזה יצא לחופשה כפויה לפני כחמישה חודשים, וזקני קוראיו בוודאי זוכרים את מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10), המשקלל את גורמי ההנאה. המחירים של יעקב שפויים, הכמות נהדרת והאיכות קסומה. הוא מקבל את הציון 8.5 ועוד חצי נקודה בזכות העיניים הנוצצות של אבא - 9 בסך הכול.
כאן, בניגוד למנהגי, אנצל את ההזדמנות ואזכיר מעבר ליעקב, שנמצא ברוטשילד 28, עוד מספר מקומות ראויים לציון בבת ים, אליהם התוודעתי בחודשים האחרונים.
- יוסי בורקס (העצמאות 62) - כאמור, אחלה דברי מאפה.
- פיצה קשת (שאול בר 3) - קחו את הזיוה (25 שקלים). לא תצטערו.
- הטאבון והשווארמה (בלפור 94) - שווארמה עגל נהדרת, גם ההודו ברמה גבוהה.
- שווארמה סהרה (דרך בן גוריון 73) - על הטיילת. כאן דווקא אהבתי את ההודו.
- ארומה (רוטשילד 29) - תגידו "כולו סניף של ארומה" וזה במידה מסוימת נכון, אבל מרק המינסטרונה שלהם יחד עם לחם טרי וקרוטונים זה בול בפוני. חוץ מזה שהשירות שם נהדר.
- מאפיית הגבול (יפת 262 יפו) - המקום הזה הוא נקודת הגבול בין יפו לבת ים ובין הבודדים בעיר שפתוחים בשבת. לא נופל מאף מאפייה בתל אביב.
לאחר כמה חודשים, מצבו של אבא החמיר והוא הובהל מהמוסד בו שהה לאיכילוב. בסוף השבוע הראשון של פברואר כבר לא הצליח לדבר וגם לא לתקשר. כשאשתי ואני עמדנו ליד מיטתו, לפתע הבליח לה רעיון. "להביא לך סולרו?", שאלה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה העיניים שלו נצצו. זמן קצר לאחר מכן נרדם ולאחר סוף שבוע של שינה ארוכה נשם את נשימתו האחרונה.
בסיום השבעה חזרתי לבת ים, להודות לאנשי המקום שטיפלו בו במסירות ראויה לציון. כשיצאתי משם ידעתי בדיוק לאן יוליכו אותי רגליי, וכמה - 400 מטרים, עד לקבב של יעקב סנדוויצ'ים. לזכרך, אבא.
יעקב סנדוויצ'ים, רוטשילד 28, בת ים, 03-5072387