בניגוד לעברו, אנדראה מגי הורג אותך היום רק ברכות. לא בדיוק עם השיר שלו (אם כי לא בדקתי, אולי גם הטנור שלו קטלני), אבל בהחלט עם קבלת הפנים. העברית לא שם. בשלב הזה ספק אם תהיה וספק אם מישהו זקוק לה, אבל השפה הגלובלית שהיא חיוכים וחום אנושי יוצרת בסופו של דבר הר געש שמבעבע לבה לכל עבר. לבה, ומאפים.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אנחנו שוברים שיניים בתרגום סימלוטני של שאלות בצברית, חידודים באנגלית וקריאות רמות בשפה הכי צבעונית בעולם, ובסופו של דבר מוותרים. מבינים שאין צורך. יש ארומה עזה של חמאה באוויר, שמתערבבת עם אבק מתוק של שוקולד וטחינה נמרצת של פולי קפה, כך שהריח מדבר במקומו, ואת כל השאר עושות הידיים, העיניים, השיניים הנחשפות לחיוך. מוות באמצעות פחמימות, איזו עבודה נהדרת מצאתי לעצמי.
האתחול הנדרש. קאסה טואה
קאסה טואה (Casa Tua, הבית שלנו באיטלקית) היא פסטיצ'ריה איטליאנה, ואם שתי המילים הללו לא גורמות לכם לטפס עצמונית על מחלף שבעת הכוכבים הרי שמשהו בסדר העדיפויות שלכם כבה, וזקוק לאתחול. זה בסדר, אפשר לתקן, גם בפסח. חג האופים הבלתי רשמי, שמוציא בכל שנה אלפי אנשי מקצוע לחופשה מיוחלת, איננו נחגג כאן. הבית שלהם יהיה פתוח, מוזמנים להסתער.
"שלהם" זה של רייצ'ל ושל אנדראה, זוג הוליוודי בבירור, בהתנהלותו ובפוטוגניותו, שיצא לדרכו בלונדון, דילג לסאות' ביץ' של מיאמי, והחליט לעגון לפני שבע שנים בישראל, תוך שהוא מקפיד להשאיר אחריו מסעדות משגשגות בכל תחנה כמעט, ומקפיד עוד יותר להתגעגע לנמל הבית שבפזארו.
קאסה טואה, במובן הזה לפחות, אך גם ברבים נוספים, היא הזרם התת-קרקעי שמחבר את הים התיכון והים האדריאטי, את ארץ המגף וארץ הזבת. אפשר כמעט לדמיין את הרגל במים שם, ואת היציאה ליבשה כאן. עכשיו אפשר גם לטעום את החיים הללו, ואת מה שעושה אותם כל כך שווים טעימה.
"רצינו משהו שיזכיר לנו את המאפיות הטובות של איטליה", הסביר, "אני לא מצליח להתעורר בבוקר בלי קפוצ'ינו וקורנטו, הקרואסון של האיטלקים, אז בשלב מסוים החלטנו לעשות כזה בשבילנו, בשביל החברים מאיטליה, ובשביל הישראלים".
אני תוהה כמעט באופן מיידי כמה איטלקים כבר יש כאן כדי לעבוד נמרצות כל כך על סיפוק החסכים שלהם, אבל הזרם הבלתי פוסק מדלת הכניסה לוויטרינה העצומה עונה לי על השאלה באופן חזותי תחילה, ואז בהנדסת סאונד שהיא הגלגול המוכר והרועם של השפה - מהלקוחות לאנשי הצוות שגויסו לעבודה, מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה.
הפרויקט, שדרש שנתיים מחלום להקמה, התייצב בסופו של דבר ממש ממול למסעדת קאלאטה 15 של בני הזוג, מעבר לכביש גישה קטן שמאפשר דילוגים ומנטרל נסיעות. רייצ'ל מאשרת את הלוגיסטיקה המכוונת, ומספרת על המיאוס המשותף מהפקקים. מי שנסע, יודע. על פי ההלוך שלי, כולם נסעו, כולם נוסעים, כולם ינסעו.
עדיף, בקיצור, ישיבה נינוחה פה. אין שאלה בכלל, אבל זאת התשובה.
המקום עוצב נהדר על ידי אורי בן דרור. פתוח ומזמין, רחב ידיים ועם מספיק אופציות לישיבה והישענות, שיטוט והתנפלות. החלונות רחבים, הצמחייה עומדת, השולחנות סיציליאניים-לימוניים והתכנון מאפשר לך לפסוע במעגל אינסופי של בהייה-התלבטות-החלטה-איסוף-בליסה, וחוזר חלילה.
וחלילה שלא תחזור. השאיפה להביא לכאן את הטוב שבכל עולמות איטליה מתבררת כהחלטה אסטרטגית יעילה, וכטקטיקה תכסיסנית שמותירה אותך מעט המום מול האפשרויות. התשובה, כרגיל במקרים כאלה, היא אחד מכל אחד עכשיו, ושניים מכל אחד טו-גו.
"אנחנו מודעים כמובן לעובדה שאיטליה מחולקת לאזורים קולינריים מובחנים, אז פשוט החלטנו לכנס אותם פה תחת קורת גג אחת", הסבירו, "להכין הכול במקום, ולהכיר בעובדה שאולי אין לנו ריקוטה מהמחלבה שליד, אבל שאפשר לייבא הכול משם, כדי שלא נצטרך לנסוע שוב ושוב לאכול".
הייבוא הזה נמרץ, כמובטח, ונע בין חומרי גלם לכוכבי אפייה, כולל מונולוג מואר-עיניים ומאיר-עיניים על קמח פטרה, בסיס הבסיסים של כל הטוב שיוצא פה מהמטבח.
התוצאה היא, למשל, קרואסון שוקולד-ג'אנדויה ובריוש ונציאנה, פיצות אישיות (לרבות פיצה רוסיני, שמאחדת יחד בצק ורוטב עגבניות עם ביצה קשה ומיונז, וצוחקת לי בפנים כשאני מוחה על כמה האיטלקים עצמם מתגאים בקלאסיקות הבלתי ניתנות לשינוי שלהם, כי מסתבר שפזארו עמוסה ברוסיני, ומסתבר גם שזה טעים עד כלות, כמובן) וסאקוטינו, בצק עלים עם עגבניות מיובשות וארטישוק.
לידם, מורכבים כריכים כמו קרשה די פסקואה. תמימים מאוד ממבט ראשון ואז נותנים לך להבין שהבחוץ הוא בצק קאצ'ו א פפה עתיר פלפל שחור ופקורינו, ולכן כל מה שבפנים מקבל בוסט פלילי כמעט של סיוע. ופוקאצ'ות גם, ופניני גם, ודיאטה גם. אולי מחר.
הקפה (דיאמה) מקבל כאן בולטות מתבקשת עם צמד מכונות מרהיבות, מפלצתיות בגודלן ומרהיבות בקווי המתאר שלהן - אחת תעשייתית, נכונה למאמץ יומיומי. השנייה זהובה ונוצצת, יותר דוגמנית מפועלת.
זאת וגם זאת מלוות את מה שהוא בוודאי אחד המבחנים הקשים ביותר בקורס ניהול הסיכונים של איגוד הקרדיולוגים העולמי. קורנטו ממולאים בקרם פיסטוק, למשל, או בריוש עם קרם ריקוטה ודובדבני אמרנה, עוגה בחושה ששמה ללעג את המונח "עוגה בחושה" ומריטוצו בריושי עם דאבל-מילוי, קרם פטיסייר וגם שמנת מוקצפת, ודאבל-מפיות ליד, כי הרגע קפצת ראש לבריכה מתוקה וחמימה, ואינך מעוניין לצאת.
יש גם מאפה ריקוטה ודובדבנים, משחקי שקדים וקרם, ונציאנה שהוא בריוש ממולא קרם פטיסייר, רומבו לה פראגולה (מאפה ממולא קרם דיפלומט ותותים), טארטים שמתחילים בבצק פריך ומסתיימים למעלה הרבה יותר, עוגת מימוזה מסורתית עם תותים, וגם ג'ירלה, גלגל באיטלקית, מפותל בסיבוביו ומפצה אותך על הסחרחורת עם מילוי קרמי עדין.
וזאת רק ההתחלה, צעדי הכניסה. כי במקביל סוערים כאן דיבורים על "מיניון", קינוחים קטנים שנועדו למפגש חברי מתקתק, וספוליאטלה מדופפת, וגם בומבולוני סופגנייתיות ועוגות גלידה, אפריטיבו ובירות, שלא לדבר על ג'לאטו עתידי קרוב, שיוכנס מהמכונה היישר לבצק חמים, ואותו בצק ייסגר כמעט הרמטית לכדי כיס נטול נזילות, ואיך אפשר כבר לדמיין את הסרנדה. באיטלקית כמובן.
סיבוב קל במטבח האחורי חושף גם את הידיים, ואת הידע, של דוידה דורביני ומתיאו קוואצוני, מגשימי חלומות ופנטזיונרים שהם גם שפים-קונדיטורים נפלאים בזכות עצמם. אתה צופה בהם נעים מהר אך בקלאס מקצה לקצה, מבצק לבצק, ותוהה האם איטליה יודעת על בריחת המוחות הזאת, והאם כדאי לפעול פה בהקשרים דיפלומטיים, של מקלט מדיני.
מאוחר יותר, כשאני מנסה לקשור בבית את כל הנקודות, אני נחשף לאלטר-אגו של אנדראה - מתאגרף אולימפי במשלחת האיטלקית למשחקי סיאול 1988. משקל קל-כבד, כורזת הקטגוריה. אלוף איטליה, מתהדרת הוויקפדיה. התמונה, בשחור-לבן, מהעיתון, אינה מותירה מקום לספק. הנוק-אאוט היה שם תמיד, ולא הלך לשום מקום. היום פשוט הוא הורג אותך אחרת, ברכות. עדיף.
קאסה טואה (Casa Tua), מדינת היהודים 85, הרצליה, 09-9664340