הכוח הגדול של היבה - חומר חזק שממנו יוצרים בדרך כלל גיבורי-על חדשים ביקום של מרוול, ולא מסעדות בארץ שלנו - נחשף דווקא שעות לפני שהיא מתעוררת רשמית, בשעת צהריים לוהטת של יום לוהט נוסף בעיצומו של מעגל חדשותי שלא מפסיק ללהוט מאז 07 באוקטובר (ולמעשה, מאז ומתמיד).
אז, הדלתות שלה נפתחות לעברי ונסגרות מאחוריי, המסדרון שלה מסליל אותי שמאלה ונפתח בסופו לחלל היפהפה, והחלונות שלה - ליתר דיוק, היעדרם הכמעט מוחלט - משלימים את ההתנתקות. התנתקות, אך לא ניתוק.
מדובר במסעדה שקמה בשביל האסקפיזם, אך לא יכלה לדעת שתכניות בריחה מעודכנות לישראל של לפני שנתיים וחצי יידרשו פתאום תיקון וכיוונון, לידה מחדש ושאלות גדולות כמו האם באמת ניתן להשאיר את החוץ רק בחוץ, ולאפשר לקסם להשתולל מבפנים.
היא לא יכלה לדעת. מי יכול היה לדעת, לעזאזל.
יוסי שטרית, איש שיודע בדרך כלל, "קיבל" את המלחמה במהלך חופשה משפחתית בתאילנד. הוא לא התלבט כלל באשר לחזרה המיידית ארצה, אבל התלבט ארוכות כשהדילמה על פתיחה מחודשת צפה אחרי כמה שבועות.
"אתה רוצה להיות בישראל, במקום שלך", שיחזר, "פחות מרגישים בטוח בחו"ל, ותחושת השייכות והציונות גדלה כל כך, שאתה רק רוצה להגיע לכאן ולהיות כאן ולתמוך בכולם". התנדבויות נסגרו כבר משם, והמטבח הושמש לבישול-מלחמה, אבל בשלב מסוים הוא ושותפיו הבינו שבכל הנוגע לפיצויים ומענקים, עדיף להם לסמוך רק על עצמם.
"לא האמנתי שיבואו אנשים", הודה, "כשדיברתי עם אסף גרניט, הוא סיפר איך בלתי אפשרי לפתוח את 'מחניודה' באותה תקופה, כי חלק מהסיפור שלה הוא לעשות שמח. כאן זה קצת שונה, אז בערב הראשון והשני לא הגיעו הרבה, ומהיום השלישי של הפתיחה המחודשת כבר היה מלא".
הוא מודע לעובדה שהשיחה הזאת מתקיימת בלב הבועה, ומודה על "הפריבילגיה", כהגדרתו. "אנשים רוצים לברוח. בתל אביב יש הרבה עבודה, והמסעדות מלאות, אבל אני גר בהוד השרון ובמקור ממעלות, אז כן יודע לדבר ולרוץ על כל הארץ ואני רואה איך דרדל'ה כזה, ועסקים מתקשים. פה, אולי בגלל הקונספט ואולי כי אני מפורסם, או בגלל שאנשים רוצים אסקפיזם, המקום עובד".
עובד היטב. שני-שישי, שני סבבי הושבה בערב (18:00 ו-21:00), 35 אורחים בכל סבב והזמנות מלאות חודשיים קדימה, לפחות.
הוא עצמו יוצא לדבר עם *כל* השולחנות ב*כל* אחת מהארוחות, כך שהרזולוציה שלו חדה והפנורמה רחבה עד למקסימום - מצפון ומדרום, מבוגרים מבוססים וזוגות צעירים שחסכו שקל לשקל. בארוחה שמתחילה ב-560 שקלים לאדם ומטפסת משם עם שתייה וטיפ, חניה ובייביסטר.
"אנחנו יקרים, היבה זאת מסעדה יקרה, ולכן בדיוק אנחנו מעמידים את עצמנו במבחן מדי יום - מבחן של להצדיק את עצמנו מול האורחים שלנו", תיאר, "הלב שלי יוצא אליהם, ואני שמח ואסיר תודה על כל אחד מהם שבוחר להגיע אליי. הם נכנסים לפה ומקבלים הופעה. כל הסקרנות שלהם מקבלת תשובות, כולל הרגליים של הטבחים ואיפה שמים פחי אשפה במטבח של מסעדה. אמרו לי שצריך חתיכת אומץ בשביל חלל כזה, אבל רצינו לתת לאנשים תחושה של בית. זה היה החלום שלי".
החלום הזה לא נגמר רק באדריכלות המהממת של פיצו קדם, אלא שאף גבוה הרבה יותר, עד לכוכבים. "אני יודע שהיבה בחו"ל תקבל הכרה מאוד-מאוד מהר, הרבה יותר מהר מכאן, אבל החוכמה היא לקבל את המישלן בישראל", הסביר, "להביא דבר כזה לארץ זה חלק מהמפעל הציוני, לא פחות. וזה עוד יקרה. אין לי צל של ספק שמישלן עוד יגיעו לארץ וזה מגיע לנו ונקבל כאן".
אחר כך, הבטיח, "נצא עם היבה לחו"ל. חד-משמעית, ברור".
העונה השביעית של "משחקי השף", שתיפתח הערב (שני, 05 באוגוסט) ברשת 13 זימנה את אותה מציאות כאוטית ואת אותו כאוס מציאותי לסט, למטבח, ומשם הביתה. היעדר החלונות באולפנים, מסתבר, עבד בדיוק כמו בהיבה. הרמטי, עד שנפרץ.
"תראה, זה מצב מאוד מוזר ומאוד מורכב ומאוד קשה, עם הרבה סימני שאלה", תיאר, "סיימנו לצלם בפברואר. לא חשבנו שחמישה חודשים אחרי השיחות שלנו עדיין יהיו רלבנטיות".
הצורך הטבעי בהתנתקות, לפחות רגעית, מהאמוציות והרגשות, כשל, ובמקום זה הוחלף בפתרון הפוך לגמרי. "לא טישטשנו ולא חשבנו להסתיר את מה שקורה במדינה. להיפך. באנו לשים את זה במרכז, כולל עיסוק ממוקד בחקלאות המקומית שלנו. נכון, זה ריאליטי, ואנחנו ניזונים מסיפורים של אנשים, וקשה לעבור מהם לפן המקצועי. מישהי עומדת מולך ומספרת שהיא איבדה את בעלה ליד הילדים בממ"ד ואתה עומד ודומע, ואז פתאום שואל אותה מה הכנת לנו לאכול. זה סוויץ' בלתי אפשרי".
הסוויץ' הזה מתואר על ידו כ"פרצופה של המדינה". פשוט ככה. "משחקי השף זאת ישראל. זה מטורף לגמרי, אבל זאת התכנית וזה הריאליטי וזאת גם המציאות. זה מה שהצופים בבית חווים כל הזמן. חטופים ומפונים ואבלים והנה במרכז ובתל אביב המסעדות מלאות. הדיסוננס הזה כל כך גדול וכל כך קשה להכיל אותו, עד שבהרבה מאוד רגעים אתה תופס את עצמך ושואל 'קיבינימט, איפה אנחנו חיים?'. אנחנו המדינה היחידה בעולם שחיה ככה, אבל לעוד כמה זמן???".
סימני השאלה האלה מהדהדים באוויר החשוך של היבה שניות ארוכות, ושטרית מותיר אותם כך, שיעמדו. הוא רגוע מאוד וקולח מאוד. מהוקצע ושוטף ובלתי מועד למלכודות, גם אם הייתי מנסה להציב כאלה בפניו. במקום זה, אני פשוט שואל אותו אם הוא אופטימי.
"במהותי, אני באמת ההיפך מאופטימי, ולגבי עתידה של המדינה, זה נורא תלוי באיזה יום אתה תופס אותי", הסביר, "אני רוצה להיות אופטימי כי יש לי אחריות כלפי הילדים שלי. כשגדלתי, תמיד הסתכלתי על אבא שלי ז"ל, וברגע שהוא אמר לי 'אל תדאג' ו'יהיה בסדר', באמת לא דאגתי ובאמת היה בסדר. מהמקום הזה אני משתדל להראות אופטימיות. להגיד לך שאין לי רגעים שאני מאבד את האופטימיות ומאוד חרד ודואג? יש לי המון רגעים כאלה. המון".
הוא מתרחק מאלטנטיבות ("לא יודע אם הייתי רוצה להיות זר במקום אחר. אני מעדיף לפחד במדינה שלי מאשר לפחד במדינה אחרת, שהיא לא שלי. פה אני עדיין יכול לדפוק לשכן שלי בדלת ולהיות בטוח שהוא יעזור לי. בחו"ל אני לא בטוח"), אבל מסתכל על האקטואליה בהקשרים רחבים. "מאז שאני קטן, אני יודע שההיסטוריה כל הזמן חוזרת. האם עכשיו אנחנו פוגשים אותה מחדש? האם לילדים שלנו תהיה כאן מדינה? אני לא יודע לענות על זה. זה נורא שאני אומר את זה".
מצד שני, הוא מצטמרר מהדור הצעיר, "חבר'ה שנכנסים לעזה ונלחמים, מראים למנהיגים שלנו איך באמת מתנהגים עם אחריות. הם לא מדברים פוליטיקה, נטו מגויסים לטובת הדגל. זה מה שמחדיר בי הכי הרבה אופטימיות".
"קיבינימט, איפה אנחנו חיים?". שטרית, מושיק רוט וגרניט בצילומי "משחקי השף"
הניצוצות האלה הופכים לאש של ממש, בלתי מתחנחנת ומהסוג שמסוגל לשרוף כל עיוות, כל חצי-אמת, שיעמדו בדרכה. "להיות מנהיג זה לקחת החלטות ולא לגמגם. אתה מדבר פה עם ימני, אבל אני לא יכול לשקר. אני מאוד-מאוד מאוכזב מהשלטון שלנו. הייתי בטוח שאנחנו נגיב אחרת. הייתי בטוח שאנחנו ניראה אחרת. כן, בנאומים היפים האלה אנחנו נתפסים ככה - העם הכי חזק והמדינה הכי חזקה - אבל איפה אנחנו? יש לי חברים מפונים תשעה חודשים".
הוא משוכנע כי בשביעי באוקטובר "קרה משהו נוראי שכל מי שאחראי עליו חייב לקחת אחריות, לשים את המפתחות וללכת הביתה", ומשווה, להבדיל כמובן, לעולמו הפרטי. "אם יהיה כאן חס וחלילה מחדל בהיבה, אני אשים את המפתחות ואסגור. אני לא אוכל לעמוד בבושה שלא עמדתי באחריות שהתחייבתי אליה. המנהיגים שלנו צריכים לעשות אותו דבר, ולא משנה באיזה תפקיד הם. אתמול שמעתי איזה חבר כנסת או שר שמספר שהוא מבקר מפונים ונוסע. מה אכפת לי שאתה נוסע??? גם אני נוסע! לרגע אחד הוא נשמע כמו איזה שף, כאילו לא ציפו ממני לנסוע לבקר והנה אני נוסע. אחלה, מגניב. אבל איפה האחריות שלכם?".
מבחינתו, "טישטשנו כאן והחלטנו שהכול מותר והכול לגיטימי וזה בסדר גמור אם אני אתחייב לך למשהו ואז אני אשים עליך קצוץ ואני לא אעמוד במילה שלי. אבל האחריות לילדים שלנו זה להראות איך באמת מתנהגים. במקום הזה אנחנו נכשלים כישלון מר.
"יום אחד לפני המלחמה, יום אחד לפני, הייתי הביביסט הכי גדול בעולם. כשהיו כאן הפגנות בחוץ אמרתי 'מטומטמים מה הם רוצים ממנו?'. זה נגמר. כשקרה מה שקרה, אמרתי 'עכשיו אין לך מה להתחמק מזה. אתה הראש ממשלה שלנו בכל השנים האלו. אתה לא יכול לגלגל את זה על ממשלות אחרות'. אחריות זה דבר כל כך חשוב. כל כך חשוב. אתה הראש של כל המדינה הזאת. אתה והרמטכ"ל קחו כולכם אחריות. זה לא ימין או שמאל. לא מעניין אותי, לא מעניין בכלל. כולם לכו הביתה, שיהיה חדש כאן הכול".