כשהשר לביטחון פנים איתמר בן גביר נשאל מדוע הורה לנהגו לנסוע מהר ובכך גרם לתאונה, הסביר כי "בעיר כמו רמלה מומלץ שאהיה כמה שפחות". ובכן, כיליד לוד הפעם האחרונה שלי ברמלה הייתה על סף המעבר לרמת גן, אי שם בשנת 81. כהמלצת יועציו של בן גביר, לאורך יובל שנותיי הייתי בה כמה שפחות.
לכל הטורים של רוזי הטועם
הייתה לי הזדמנות לחזור לאחרונה, אך החשש הלם בי קשות. ומה אם רמלה היא אותו מקום שטני שבן גביר מתאר, פינה אפלה שכל דקה בה היא חישוב הקץ לאחור, שהפשע והרשע מידפקים על דלתה ומחכים שתפתח? זה נראה לי חשוד ביותר, אך האוכל עבורי הוא זריקת אומץ. המחשבה על ארוחה טובה תגרום לי להיכנס למקומות האפלים ביותר.
וכך, שמתי פעמיי אל שוק רמלה. נסיעה על כביש 40 והנה אני חודר אל לב המאפליה. עוד פנייה, עוד צומת, משהו פה לא מסתדר לי. הכול רגוע, שום דבר לא מפחיד. פה בחור צעיר על קורקינט, כאן קבוצת נערות חביבות עם חג'אב. לא חשתי צורך להגביר מהירות ולנסוע באורות אדומים, אבל קיננה בי התחושה שאת השוק של חיי אקבל בסוף.
הגעתי לשוק ואכן הוכיתי בתדהמה מעוררת חלחלה - יש פה חנייה. טונה של חנייה. אוקיינוסים של חנייה. עליכם להבין, עבור אדם שבא מגבעתיים, חנייה בלתי מוגבלת היא מקור לפאניקה. אם חיפשתי סיבה לחיוורון, הרי היא לפניי - משבצת פנויה ועוד אחת ועוד אחת, וכל זאת ממש בקרבת השוק.
היעד שסימנתי היה "אצל נאג'י". מדוע? כי בגוגל היה כתוב "מסעדה עיראקית שקיימת 38 שנים". אני אוהב מסעדות עיראקיות שקיימות 38 שנים, מוכן להתפשר גם על שישה חודשים. סמליל המפה סימן לי שהגעתי לנקודה, אבל לא מצאתי. רק בסיוע אחד המוכרים שכיוון אותי ("אתה רואה את בורקס סיסו? קח שמאלה") הגעתי למחוז חפצי.
אצל נאג'י היא בדיוק אחת מאותן מסעדות אולד סקול שאתם מתארים לעצמכם - מבנה ישן נושן עם סירים וארומה של סבנטיז, בקטע הכי טוב.
מי ששירת אותי תחילה היה נאג'י עצמו. מקום שקיים כמעט 40 שנה והאיש שעל שמו הוא קרוי מגיש לך את פיתת הפתיחה? אני מאוהב. אצל נאג'י פתוח מתשע בבוקר, אני הגעתי בתשע וחצי ולא התביישתי להזמין "מנות צהריים" - תחילה קובה חמוסטה ולאחר מכן שעועית עם קציצות.
כל מנה כזאת עלתה 40 שקל. כל אחת בפני עצמה יכלה להיות מספקת מבחינת הכמות, אבל לא הגעתי לרמלה בשביל לטעום וללכת. אהבתי מעט יותר את הקובה, אם כי גם מנת השעועית והקציצות ערבה לחכי. הרגשתי שהקיבה מתמלאת, אבל כמו ילד פולני טוב, אני לא אוהב להשאיר בצלחת. אז פשוט התפוצצתי.
לאשתי לקחתי סביח (28 שקלים). ביקשתי מכל טוב והפיתה התפוצצה עד כדי סף קריעה. חוות דעתה הייתה מעט פחות טובה.
טעים, היא אמרה, אבל המנה לא מחולקת בהרמוניה. בסביח צריך שכל ביס יעניק לך את מנעד הטעמים שבפיתה, אך הביצה הייתה קבורה כמעט בשלמותה למטה, קציצת הירק שהתווספה לא הייתה קשורה כל כך והחיתוך של הבצל היה גס מדי. היא לא סבלה - כאמור, בסך הכול כן היה טעים - אבל גם לא ממש עפה על המנה.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) טומן בחובו גם משתנים אחרים. האותנטיות של השוק, קלישאתית ככל שתישמע, תורמת לחוויה, גם הניקיון במקום, נאג'י עצמו והחבר'ה החמודים שהוא מעסיק.
מבחינת הטעם, מאוד נהניתי מהמנות שלי. הן היו מכובדות ביחס למחיר, יפות מבחינת המראה וטעימות מאוד. כשיצאתי תהיתי אם נאג'י יקבל 9 או 9.5. חוויית הסביח של אשתי הורידה את הציון ל-8.5. עדיין שווה ביותר, עם ובלי קשר לביקור בשוק עצמו.
הזכרתי כבר שהתפוצצתי? עשיתי מה שעושה כל בר-דעת במקרה כזה, והורדתי את האוכל עם בורקס תרד "סיסו" הסמוך, ארבעה שקלים החתיכה (היה פגז).
בדרכי חזרה לתל אביב, חשבתי על בן גביר. אולי, רק אולי, אם הממליצים שלו היו אומרים לו לעצור בשוק, לטעום את הבורקס ובעיקר לשבת אצל נאג'י, החיים שלו (ושלנו) היו קצת יותר יפים.
אצל נאג'י, ז'בוטינסקי 9, שוק רמלה