אחד העיסוקים המהנים והמקריפים הוא הניסיון לאתר את המשמעות מאחורי שמות מסתוריים של אלבומים קלאסיים, או אפילו מאחורי שמותיהן של הלהקות עצמן.
לגאנס אנד רוזס היה אלבום בשם "The Spaghetti Incident?", שיצא שנה אחרי "It's a Shame About Ray" של הלמונהדס, טייטל שגרם לך לתהות מה קרה לאותו ריי (ספוילר: חבר הלהקה ראה במקרה ידיעה בעיתון אוסטרלי על ילד בשם ריי שסולק מכל בית ספר שהיה בו). בארץ הסתובבו להקות כמו "בוטן מתוק בקרקס" ו"דברים שעשיתי עם אחותי", שם שאני מודה שדווקא לא העלה בי רצון לחקור כלל וכלל, אבל הבנתם את העיקרון.
לכל הטורים של רוזי הטועם
לפעמים, מסתבר, גם שמות של שווארמיות מעוררים את הסקרנות. רובם הרי לא יצירתיים במיוחד, כשהנוסחה הנפוצה היא "שווארמה" ואחריה שם בעל מילה אחת (שמש/שמעוני/דבוש וכו'). מהסיבה הזאת, כשאתה שומע שיש מקום בשם "הנכד של אברם" אתה מסב אליו את מלוא תשומת הלב. הילה אופפת את הנכד וגם את אברם, וזו לכשעצמה סיבה שמצדיקה נסיעה לראשון לציון. כן.
"הנכד של אברם" היא מזללה בת כשנה הממוקמת באזור התעשייה הישן בעיר, וככזו היא מוקפת בתחרות לא פשוטה. היא נמצאת מטרים ספורים בלבד מ"גרל'ה" ומשקיפה על הסניף החדש יחסית של "שיפודי עזרא ובניו", הידוע בסיפוק תאוותם של אלה הרוצים לזלול בלי לקרוע את הכיס.
לא פשוט להיכנס לזירה כזאת, אבל הנכד הזה הוא אמיץ, ואני רק יכול לנחש שירש את התעוזה שלו מסבא אברם. חייבים לגלות מה הסיפור של הסבא, נכון, אבל עוד לפני כן חייבים לאכול שווארמה.
אז נכנסתי ואני יכול להעיד שזהו אחד המקומות הנעימים והנקיים שהייתי בהם לאחרונה, מצוחצח ומזמין. מאחר שהגעתי בארבע, שעת השיא כבר הייתה מאחור והיה ריק יחסית. "מה בשבילך?" הוא שאל ואני כמעט נעלבתי. מה בשבילי? מה בשבילי?! בחור צעיר, אתה כבר אמור לדעת שכשאני מגיע לשווארמיה שיש בה יותר מגלגל אחד, ההזמנה היא פיתה עגל ועוד חצי מנת הודו/פרגית. הדור של היום, אין לו כבוד לטועמי שווארמה בכירים ועתירי ניסיון.
פתחתי עם חצי מנת ההודו (35 שקל). לא היה בה שום דבר מיוחד, לכאורה, אבל היא בכל זאת עלתה על הממוצע, הייתה טעימה ויצרה בילד-אפ לקראת המנה העיקרית - הפיתה עם העגל (49 שקל).
הסיבה, אגב, שאני מתחיל עם ההודו אינה רק ההעדפה לשמור את הטוב ביותר לסוף, אלא גם עניין הכמות. חצי המנה נותנת אינדיקציה אם לבסוף תצא מפה מפוצץ. נתקלתי כבר בחצאי מנות של שלושה ביסים, אבל אצל הנכד היא בהחלט גרמה לי לתהות אם אסיים את הפיתה השלמה.
טוב, לא באמת תהיתי, וברור שאסיים. הברנש חתך את המנה, הכניס את הבשר לפיתה ופיזר צנוברים מעל. צנובר, למדתי כבר בשנות ה-80 מהשווארמיות בחיפה, הוא דבר נפלא, אבל הוא אמור לבוא כחלק אינטגרלי מהגלגל ולא כתוספת. הבשר היה טעים ומתובל היטב, אבל פרי האצטרובל לא השתלב בו בהרמוניה ולמעשה היה מעט תפל. בסך הכול היה טעים, אבל.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) שופט, כידוע, את המקומות על פי שלושת הפרמטרים העיקריים שצוינו, אך ניקיון ורושם ראשוני בהחלט יכולים לתרום לו לציון ויחד עם השם המסתורי, הנכד של אברם קיבל תוספת של חצי נקודה עוד לפני הביס הראשון.
אשר למחיר, האינפלציה כבר הספיקה להוביל חלק מהשווארמיות לגבות על פיתה סכום עם הקידומת 5, כך ש-49 שקלים נחשב למחיר יקר ברף התחתון, אבל עובר. 35 שקלים לחצי מנה זו כבר הגזמה. הלוגיקה אומרת שעל חצי מנה לוקחים מעט יותר ממחצית המחיר, לא 70 אחוז מהמחיר המלא.
ומה לגבי הטעם? זה לא היה רע, אפשר אפילו להגיד שטוב, אבל שווארמה צריכה להיות זכירה. כשאתה אוכל דונר באיסטנבול הטעם ימשיך ללוות אותך זמן רב. זה היה טעים באותו רגע, אבל פרח מהתודעה ברגע שקמתי ויצאתי. אז מה היה לנו? מחיר יקר, מנות גדולות, איכות טובה, טעם נשכח. בסך הכול נחמד אצל הנכד, לא יותר. נטו כמ"א הציון הוא 7, בתוספת הניקיון והשם המסתורי הוא עולה ל-7.5.
ואם דיברנו על השם, כמובן שיש כאן חוב, שהרי הסיפור מאחורי "הנכד של אברם" מסעיר במיוחד. בהיותי עיתונאי חוקר פניתי לבחור על הדלפק ושאלתי מה הפשר. "אה", הוא אמר כמי שעומד לטלטל את עולמי, "מי שפתח פה הוא בחור שלסבא שלו קוראים אברם".
הלך הפוליצר.
הנכד של אברם, ברשבסקי 7, ראשון לציון