אחד החוקים הישנים בעיתונות הוא לא לפתוח אף טקסט ב"אני", אבל לפעמים הפיתוי גדול מדי. אז הנה לכם וידוי עצמי קטן - הרשתות החברתיות שלי מלאות בסרטונים של אנשים שעושים דברים מטופשים. כל כך מטופשים, שלפעמים התעלולים המופרכים שלהם, שכמעט גורמים להם לקפח את חייהם, עושים לי כאב פיזי גוף.
לכל הטורים של רוזי הטועם
אלא שיש טעויות ויש טעויות. אפשר לקפוץ מגג רעפים לתוך בריכה מתנפחת שמלאה במים בגובה חצי מטר ולקוות שעצם הזנב לא תתפרק לרסיסים, ואפשר לעשות דברים הרבה יותר מטומטמים. למשל, להגיד לאשתך בצהרי יום העצמאות "שומעת? אולי נלך לאכול באור יהודה?".
והגרוע מכל - לשמוע אותה אומרת "יאללה". טיפשים השניים מן האחד.
הרעיון נולד כשהתחלנו להתקנא במסיבות "על האש" שהיו אמורות לקרוא לנו בהמוניהן. לא הוזמנו, או שכן הוזמנו, או שאמרנו כן וזה לא הסתדר, או שלא היה לנו כוח לפטפוטים מיותרים עם אנשים שאנחנו לא מכירים. כנראה שכל האפשרויות נכונות. בשורה התחתונה התעוררנו לבוקר שבו חיפשנו אלטרנטיבה.
התנענו את הרכב. אור יהודה רחוקה שישה, אולי שבעה ק"מ בקו אווירי מגבעתיים, ובכל זאת לא יוצא לי להגיע אליה. הפעם האחרונה הייתה בדיוק לפני שנתיים, אז שוטטתי ברחבי אחד המרכזים המסחריים ונפלתי על שקשוקה ומפרום. הפעם לא היה מקום לטעויות, אני רוצה בשר וזה יהיה בשר. עליתי מול חבר יודע דבר.
"עובד בכפר או עבדאללה", כתב בקצרה. זה היה נחרץ מכדי לוותר.
כמעט הגענו לאור יהודה. כמה טוב לעבור את מחלף אלוף שדה בלי הפקקים של ימי חול. פנינו ימינה לכביש 4 והגענו. עשן היתמר משמאלנו. אחר כך התברר לנו שמדובר בשריפת ענק בבסיס בתל השומר. כאן רחובות שקטים ונקיים קיבלו את פנינו. כמובן שגם שלוות החג תרמה לעניין, אבל קשה שלא להתפעל מהמהפך שעבר עליה תחת תשע שנות השלטון של ראש העיר ליאת שוחט. כן, עדיין יש פה חלקים ישנים ומוזנחים ובנייני רכבת מטים לנפול, אבל הסטיגמה שהייתה לי על העיר די התנפצה.
וייז כיוון אותנו לאצטדיון העירוני. מגרש החניה מפוצץ, ולא בגלל משחק כדורגל, שכמובן לא התקיים באותו אחר צהריים. כל הרכבים, ללא יוצא מהכלל, הגיעו לשם בשביל עובד בכפר. אללה יוסתור, הררי משפחות נוהרים למסעדה שמגישה קבב ופרגיות, עם המתנה של מי יודע כמה זמן. אם לשפוט על פי התנועה שם, עובד היא מסעדת על האש טופ, ובעתיד בוודאי אדגום אותה, אבל לא הפעם, לא היום.
חששנו מאוד שבעבדאללה יהיה דומה. הגענו לאחר דקות ספורות ולשמחתנו שם המציאות הייתה קצת שונה. המקום נמצא באזור פרוס, עם גישה נוחה יותר. כמו מסעדת על האש קלאסית, גם לצד זאת יש קיוסק של טייק-אוויי. שם הכול זורם, התחלופה מהירה, הרבה יותר מתאים ליום כזה.
ניגשנו לדוכן. שני בלוקים של שווארמה, כמובן, היתמרו והזמינו אותנו לטעום. מצד אחד, הגענו לעל האש, מצד שני אני מתקשה להגיד לא לשווארמה. לאשתי, מקגייוור של עולם הקולינריה, היה רעיון יצירתי. בעוד אני מזמין צלחת עגל (70 שקל), היא לקחה קומבינציה מוזרה שכללה צלחת שווארמה הודו + שני שיפודי פרגית. הבחירה הייתה כל כך מבלבלת, שגם הבחור בקופה לא ממש הבין מה היא הזמינה. בסוף הוא חייב 87 שקלים.
המנה שלי יצאה קודם, כמובן, כי כשאתה מזמין שיפודי פרגית אתה משלם מחיר יקר של המתנה, אבל היי - זו לא בעיה שלי, ולכן כמו ג'נטלמן אמיתי התחלתי לטחון בזמן שהיא מחכה למנה שלה. תשמעי, מה לעשות? אני רעב. בחירת הצד הייתה לאפה או שתי פיתות. העיניים הגדולות שלי הלכו על לאפה, היא לקחה את שתי הפיתות. אחר כך התברר שזה היה מהלך נכון יותר, משום שהן היו ענניות וטעימות עד אין קץ בעוד הלאפה נוקשה ויבשה מעט.
אבל לא על פיתות באנו לדבר, כי אם על בשר. אז ככה - שווארמת העגל הייתה סבירה פלוס, אבל אכלתי טובות ממנה. ההודו היה חתוך גס, אך מתובל היטב ובהחלט טעים. ושיפודי הפרגית? ובכן, לא אגזים אם אומר שהם היו מושלמים פלוס-פלוס.
לכאורה, הם היו בחירת הצד, הגלגל השלישי, אבל עד מהרה הם גנבו את ההצגה עם תיבול פנטסטי, מרקם נכון, בלי טיפת שומן מיותר או עצם שתקועה במקום לא נכון. נתקלתי בשיפודי פרגית שהיו נפילה, פה הם היו ראויים למדליה אולימפית.
והכמות, אוי הכמות. אתם יכולים להגיד "נו, טוב, תראו כמה הזמנתם", אבל התמודדתי עם מנות מורכבות יותר. כך לפחות חשבתי. הכמות שנתנו לנו בעבדאללה הייתה מושחתת ברמות קיצוניות כל כך, שחשבנו להגיש נגדם במשטרה תלונה על האבסת יתר.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) לא יכול להישאר אדיש, בראש ובראשונה, לכמות המפלצתית שכיסתה לנו את הצלחות, וכל זאת במחיר ראוי ביותר.
אשר לטעם, זה קצת מורכב. לא נפלתי מהעגל, אבל הוא עבר את הרף הממוצע ואני בהחלט נותן לו ליהנות מחמת הספק. ההודו היה טוב והפרגית גן עדן. בעודי מתלבט בין 8 ל-8.5 אני נזכר כיצד בקושי התגלגלנו לאוטו, שבעים ומרוצים. זה יהיה 8.5, אין ברירה.
אומרים שאם אין שכל אין דאגות. לעתים קרובות הקלישאה המטופשת הזאת לא נכונה (ויוכיחו אותם סרטוני טוויטר וטלגרם שאני מתבוסס בהם), אבל אנחנו נסענו לאור יהודה ביום העצמאות ונשארנו בחיים. אפילו אכלנו בטירוף. אחלה עבדאללה.
עבדאללה גריל בשרים, המפעל 17, אור יהודה