אי אפשר לטעות בריח שמתפרש על פני רדיוס של עשרות מטרים באזור התעשייה של אזור. גם בימים שבהם וייז מודיע לכם שאתם במרכז ביירות, לא תצטרכו אותו כי פשוט אי אפשר לפספס את מראה-המקום הכה מוחשי הזה.
לכל הטורים של רוזי הטועם
שלט קטן על מכולה מודיע שהגעתם ל"שיפודי עזרא ובניו", אבל אתם יודעים את זה הרבה לפני שפגשתם אותו. יש פה וייב של בית מטבחיים, ריח של על האש. בדרך כלל יש הפרדה ברורה בין שני האלמנטים הללו, לא הפעם. כאן אין מתווכים, שרשרת המזון קצרה במיוחד.
אני פוסע אל המבנה הלבן הענק ונכנס. אבל לפני כן, רגע של נוסטלגיה.
הביקור האחרון שלי בשיפודי עזרא ובניו נרשם אי שם בסוף שנות ה-80. בימים ההם, כמה מוזר, לא היו שיפודיות בכל פינה באזור המרכז. אם רצית "על האש", היית נוסע לשכונת התקווה, לאור יהודה או לעזרא ובניו.
אין בכל גוש דן כמעט אדם מגיל 40 ומעלה שלא פגש את המקום הזה באיזשהו צומת בחייו. אני הפסקתי לפני הצבא, אלה ששירתו בצריפין פקדו ופוקדים אותו על בסיס קבוע. אז לא היה כלום באזור (נקדו את המילה הזאת איך שאתם רוצים, הכול נכון), היום כבר יש שם פארק תעשייה מלבלב, מה שמבטיח קליינטורה די קבועה והמשך המורשת של המקום שקיים עשורים רבים.
תו התקן של עזרא ובניו היה ונשאר המחיר. נסו להזמין היום שני שיפודים בצלחת בכל מקום אחר, תגיעו ל-80 שקל פלוס. 75 אם התמזל מזלכם. אצל עזרא אין חוכמות ואין אפליות - 11 שקל לשיפוד, בלי יוצא מהכלל. המחיר, מן הסתם, יהיה אחד מסימני הקריאה של הביקור הזה, אבל בואו נחזור לנקודה שבה התחלנו - הכניסה לקומפלקס.
אני לא באמת זוכר איך נראה בעבר סניף הדגל של עזרא ובניו (שבינתיים פתחו גם שני סניפים יותר ממוסדים בראשון לציון). כמדומני, הישיבה אז הייתה בשדה פתוח, סוג של מרעה ענק עם שולחנות. היום אתה מגיע למבנה לבן גדול. אולם אחד פוגש אותך, ואז עוד אולם, ולבסוף הרחבה המרכזית, הלב הפועם של המקום שבו מתבצעות ההזמנות. קירות עצובים, נטולי תמונות וחסרי נשמה הקיפו אותי והשרו אווירה של סרט אימה. אני יכול לעמוד בזה, חשבתי, וניגשתי להזמין.
הייתי בהלם מוחלט. איך זה עובד בכלל? הנה אנשים עם צלחות גדושות בסלטים וצ'יפס וירקות קלויים, בעודי רואה לנגד עיניי רק שיפודים. "מה בשבילך?" שאל הבחור.
כבד - 11 שקל. קבב - 11 שקל. פרגית - 11 שקל. מה לבחור? הבלבול גדול, אבל אם אתה צריך משהו שיוציא אותך מהשוק זה סיח במחיר הפסיכי הזה. פה לא צריך להתלבט, כאן, כמו במסעדה בתאילנד, פשוט לוקחים הכול. הזמנתי שניים קבב, שניים כבד ואחד פרגית. 55 שקלים. הפיתה בטח תבוא תיכף, גם הצ'יפס והסלט.
אבל לא. הבחור העניק לי צלחת עם שיפודים ושלח אותי לעמדה שבה מכינים אותם. רגע, מה? איפה כל התוספות? לפחות פיתה קטנה? טוב, אין זמן לשאול ואין זמן לבדוק, הוא כבר עסוק עם הקליינט הבא. מקסימום נלך על מקצה שיפורים אחר כך. חמישה שיפודים נטו זה מספיק טוב למנת פתיחה.
בעמדת הגחלים רעש והמולה. החבר'ה שם מתקתקים עבודה, צועקים לכל מאן דבעי שהמנה שלו מוכנה. בהן צדק, ראיתי אנשים שמעמיסים יותר מעשרה שיפודים על צלחת. התמונות הללו מרתקות. ולכולם, כמעט בלי יוצא מהכלל, היו תוספות. שוב שכנעתי את עצמי - זה הרי רק הסיבוב הראשון, בפעם הבאה כבר תהיה יותר חכם. והפעם הבאה תהיה בעוד עשר דקות, עם קצב האכילה שלי אולי אפילו פחות.
המנה מוכנה. היו מנגלים שבהם התבהמתי כהוגן, אבל חמישה סיחים על הצלחת בו-זמנית במסעדה שבה משלמים? זה מעולם לא קרה. חזרתי לחדר האוכל. תסלחו לי, אבל אף פעם לא הרגשתי שמקום כל כך מקריפ אותי. איני ידוע כאדם עם סטנדרטים גבוהים מדי. אכלתי במזללות רעועות במיוחד, אבל באותם רגעים חשתי מסכן. בחיי.
התחלתי לאכול. הקבב פצצה, עשוי היטב, נימוח ומתובל באופן מדויק. הפרגית סבירה עד סבבה. הכבד היה כבר מסיפור אחר - פשוט זוועה. חציו האחד עשוי, השני נא לחלוטין. מיקס של טעמים, לא נורא. בעצם, כן נורא, כי הטעם לא שינה יותר מדי. מהביס הראשון ריחפה במוחי רק מחשבה אחת: אני מת לברוח מפה.
וברחתי.
לא הייתה מנה שנייה, לא היו גם תוספות, יצאתי בלי הפיתה שפנטזתי עליה. זה משהו שמעולם לא קרה לי במקום שמגיש בשר, בטח ובטח בכזה שבו אני יכול להעמיס עוד ועדיין להישאר מתחת למחיר של ארוחת המבורגר סטנדרטית. שיפודי עזרא לקחו את המונח "לואו קוסט" למקום קיצוני מדי. זה יותר מדי בשבילי.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) מנחה אותי בכל מקום, אבל ניתן להודות שהפעם יש פה קאץ' שחורג מהנורמליות.
בואו נתחיל במחיר, שאותו אי אפשר לנצח. מ-1 עד 10 הציון הוא לפחות 15. כמות? אם אתם משיגים 10 שיפודים ב-110 שקל, אפשר להניח שתקבלו, בלשון המעטה, תמורה לכסף. נשארנו עם הפרמטר האחרון, האיכות. היא מושפעת גם מהאווירה האיומה במקום ומהמנוסה ההיסטרית שדפקתי, ומורידה דרסטית את הציון. אבל כמה נמוך הוא יכול להיות?
פעם הלכתי להצגה. היא הייתה גרועה ואינפנטילית, בידור מטומטם להמונים. כששאלתי את אשתי איך הם לא מתביישים לעשות משהו נחות כל כך, ענתה לי "עובדה שהיא רצה כבר כמה שנים והאולמות מלאים".
הציבור הוא שקובע, והציבור פוקד את שיפודי עזרא ובניו בהמוניו לאורך עשורים. התורים ארוכים ואנשים יוצאים שבעי רצון. המשמעות היא שגם פה, כמו בהצגה ההיא, המשקל של דעתי האישית קטן בהרבה.
לכן אני נאלץ, ולא בלב שלם, לתת למקום את הציון 7, גבוה בהרבה משהייתי רוצה. פשוט אי אפשר במקרה הזה שלא להתחשב בכל אותם לקוחות שמצביעים ברגליים וסועדים את נפשם כיד המלך בלי להתחשב ברעשי הרקע.
זו לא הייתה חוויה קלה. אני רק יכול לומר שלמרות המחיה היקרה והמחירים החזיריים שגובים לנו היום בשיפודיות, לי, לפחות, קשה להיתלות במחיר בלבד כמשהו שיעניק את החוויה המושלמת. ביי ביי, עזרא ובניו, היה נחמד, אבל את הביקורים החוזרים אשאיר לאחרים.
שיפודי עזרא ובניו, החשמונאים 2, אזור