מתי התחילו העבודות על רחוב בן יהודה בתל אביב? לוח השנה והאמת המוחלטת לא הולכים עד כדי כך רחוק אחורה. שנים בודדות וזהו, נדמה לי. אבל התחושה הכללית והאמת הפנימית (שהיא, כידוע, הרבה פעמים מוחלטת יותר ונכונה יותר) מרגישות כמו חצי דור לפחות.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
האדם הפשוט, תושב העיר שבאמת הולך את המדרכות הללו או שוכר דירה רחמנא ליצלן, ודאי מרגיש שמישהו פה מרמה אותו. בן יהודה היה גם כך מאתגר מאוד במשך שנים מבחינת מסחר וחיים אורבניים, אבל חלקים רחבים שלו, ומקומות רבים עליו, הצליחו להתגבר על כל המערומים והקשיים ולספק מפלט.
כי העבודות להקמת שביל אופניים נמשכו כאילו מתחו פה שביל רכיבה בין האלפים והתחברו לחפירות של אחד מקווי הרכבת הקלה שהיא לעת עתה לא קלה ולא הקלה (ובטח לא בשבת. מה נסגר עם זה באמת?), ומה שנותר בסוף זה רחוב שהוא בו-זמנית גם בטראומה וגם בפוסט-טראומה, עם אופק סיום עבודות שמי שמגיע אליו ראוי לצל"ש, ומעט מאוד אנשים, ומקומות, שעדיין אכפת להם.
אליעזר, למשל.
משהו להסתכל עליו. ארנצ'יני של אליעזר
המקום החדש (יחסית) והחמוד (לא יחסית, אלא אבסולוטית) של אמיר אפרתי ואורי צידון ("פור דו סול", אוזן פיל") עושה כבוד למחייה השפה העברית ובעיקר עושה כבוד לרחוב שניסו לקחת ממנו עם דחפורים ואבק.
אני לא בטוח שזאת אכן הייתה הכוונה הראשונית ותכנית הפעולה הרשמית, אבל נדמה לי שלפני הטאבון ולפני הפיצה ולפני היין הוחלט כאן באופן הכי אינסטינקטיבי שיש - ויחד עם האדריכל קורן מור - על פורמט "ירוק תמורת אפור", שממיר כל גרגיר אבק במרחב בעלים יפים, מרעננים, משמחי נפש ועין. התעלות מעמיקות? נביא עץ ענקי שימשוך את המבט על הכניסה. הגדרות מחלידות? נציב עציצי זכוכית סגורים, הכלאה מרהיבה בין אקווריום וגן בוטני, וניתן ליושבי הבר משהו להסתכל עליו שהוא לא הבטחות חולדאיות עבשות.
נכון, נדמה לי שזה עדיין ערוץ אוכל ולא ערוץ עיצוב, אבל בדקתי את זה קולינרית ומדעית כאחד, וגיליתי שהכול יותר טעים ככה. גם פה.
הלב של אליעזר הוא אותו טאבון. אימתני כמובן, ייבוא אישי על פי כל כללי הטקס, ועם חלל מגורים משלו שבעולם אחר היה יכול להיות דירה מחולקת לשני שותפים לפחות.
הוא לוהט, משובץ חיצונית שברי שיש ירוקים-כתומים ולוהט פנימית עם להבות באותם צבעים בדיוק, וכשמסיימים לבהות בו, מבינים שכדאי גם להתחיל לאכול ממנו.
התפריט יודע את כל זה, וממנף את הפסל האיטלקי הזה לכדי ראשונות כיפיות. פוקאצ'ה וצלוחיות של שמן זית ובלסמי, ויניגרט עגבניות שרי וסלסה ורדה (38 שקלים), ירקות צלויים עם טחינה גולמית ואותו וינגרט מצוין (48 שקלים) וגם ארנצ'יני (52 שקלים לשלישייה) שונים מעט מהמקובל, ממולאים דוקסל פטריות וממתינים בסבלנות לפיצוח הפריך מעל רוטב עגבניות, אך עם עומק מעניין יותר, ונוכחות רכה יותר, לכיוון הריזוטו המצופה, נגיד.
לבד מאלה, יש גם סלט קיסר (64 שקלים) שלא נדרש למבחן האש, ומשכיל לערבב לתוכו את "הסוף של הפיצה", סלט קפרזה-פנצנלה (65 שקלים) שמערבב את הטוב שבשתי הקערות האיטלקיות הללו, וגם פלטת גבינות (86 שקלים) עם ירקות ופירות, ריבת בצל ולחם מהטאבון, שלבדה יכולה להחזיק שיחה, ודייט, עם יין בצד.
ויין זאת אכן הכוונה כאן, כשמדברים על אליעזר, כי הוא לא בדיוק פיצרייה ולא בר קלאסי, אלא בר פיצה ויין, שלוש מילים שבכל שפה אחרת היו יוצרות חיבור עם מספיק סקס-אפיל בשביל לחשמל רכבות קלות, וכאן פשוט משמחות בעצם היותן.
יש פה בקבוקים רציניים ואופציות קלילות, גם תמחורית (כוס פינו נואר צרפתי או רוזה דרום-איטלקי ב-42 שקלים, או לבן יווני עם מעט קיק מלוח בשני שקלים יותר), וגם עירבובים משמחים ובלתי מתישים ביומרנותם, דוגמת "ג'ינג'ר פאנה" (ג'ין, ליים, תפוח ירוק, פסיפלורה, מלפפון, ג'ינג'ר אייל, 56 שקלים). בימים האלה, בזמן הזה, מדובר בדי והותר.
וזה עוד לפני הפיצה.
המגשים שיוצאים מהטאבון האליעזרי מפתיעים מאוד בכל מובן כמעט. אתה רואה את דרקון האש הזה והראש סוחב ישר לנאפוליטנית, אבל כאן רצו משהו אחר. שונה, ששוב לוקח אותך יד ביד לקלילות, עם בצק שמתייצב בדיוק בנקודת האמצע שבין הדק-מדי והעבה-מדי.
הם קראו לזה כנעני, אבל זה פשוט ישראלי. פיצה טובה, עם אופי וטעם, שכנראה העבירה את הבוקר בים, ואז חזרה מכיוון כיכר אתרים שמחה יותר, עם אנרגיות אחרות, טובות יותר.
יש כאן שש גירסאות (67-74 שקלים) של היצירה הזאת - "פופאי" עם רוטב תרד וגבינת עזים, פטריות על בסיס רוטב אלפרדו, "ירוקה" עם פסטו וזוקיני וארוגולה, צרפתית עם גבינת ברי ודבש, מרגריטה כמובן וגם אנשובי בצלים, שאיכשהו הצליחה להתאזן ולא לגלוש למליחות הנובעת משמה, עם ריבת בצל ובצל מקורמל ועירית שמחכה שם, בשוליים, בשביל לעשות את שלה - וכולן פה (כולל אופציה טבעונית גורפת על התפריט) בשביל לשרת שלם הגדול מסך חלקיו. יין ואנשים ופיצה ליד, וסיטואציה שנותנת מקום לכל אחת מהצלעות, בלי להרוס את ההנדסה העדינה הזאת.
אפרתי מסתובב באליעזר וחופף את אנשי הצוות על האדניות והעציצים והיהלומים הירוקים האחרים שמקשטים את המקום. זה מרתק לראות ונהדר לשמוע וכיף גדול באופן כללי לצפות במקצוען מנסה לתווך אובססיה שכזאת, עד שבשלב מסוים אתה ממש שומע את הקול הפנימי בראשו תוהה אם הברמן אכן יזכור כמה פעמים צריך להשקות את אותו אקווריום צמחים.
אם אתה מודע לעצמך, הרי שאתה יודע כבר מה התשובה, ומבין שאתה צריך לשחרר, או לעשות הכול בעצמך. הוא, להערכתי, אכן יודע ואכן מבין ואכן מצליח לשחרר. בין העץ המתפתל למעלה ונושק לתעלת האיוורור הכחולה לעבודות הנגרות המרהיבות שהלבישו את החלל בעוד קצת חום של בני אנוש ובני טבע, בין כוסות היין הקרירות וההטאבון הלוהט, נוצר כאן משהו, משהו אמיתי - ג'ונגל עירוני ירוק עם זוגות אופניים מסביב, אנשים שהולכים ואנשים שעוצרים ואנשים שמתיישבים, כמו בכל עיר שסיימה את חפירותיה בעולם. כמו שעוד יהיה כאן. כמו שפה בדיוק עכשיו.
אליעזר, בן יהודה 126, תל אביב, 053-3243919