בגדול, מהו טור אוכל רחוב אם לא מתח תמידי, בלתי פוסק, בין קלאסיקה וטרנדולוגיה, הליכה לוליינית על חבל - בגובה המדרכות אמנם, אבל בכל זאת - שקצהו האחד קשור למסורות ולמנות שאין סיבה לגעת בהן, וקצהו השני מעוגן לדבר הבא. מותר לרגע, ואז מחובר מחדש. ושוב. ושוב ושוב.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אם מפשטים לרגע את הריקוד הזה, הרי שמקבלים תכלית סטריט-פוד כמעט עירומה, בוודאי מחוספסת, שמתאימה כמובן לכל תחומי החיים. אנחנו מתים על הישן והמוכר והטוב, אבל משתוקקים באמת לחדש ולנוצץ (ושיהיה טוב גם, ברור). עפים על הדוכן שיודע לעשות רק מוצר אחד, אך נטרפים באמת, גם אם רגעית, מהשכן שלו ששוטח בפניך ארץ, או פיצה, עם אפשרויות בלתי מוגבלות.
קחו את כל זה, ותשאלו את עצמכם איך הייתם מגיבים למזללת המבורגרים חדשה, עם טריק חדש? כי אני, בדיוק בגלל כל מה שכתוב למעלה, באתי סקפטי ועוקצני (כלומר, כרגיל) ויצאתי מעורער ומהורהר, בקטע הכי טוב שיכול להיות. טור אוכל רחוב, איזו רכבת הרים מדהימה זאת.
ריקוד דירטי. מי מה מו
מי מה מו, או Me Ma Mu, צועד ברגעים אלה את צעדיו הראשונים בריצה (או איך שהעברית הלפעמים מעצבנת הזאת תדע לתרגם סביר יותר את Hit The Ground Running). הוא מצהיר מיומו הראשון על בואו של "מותג בינלאומי חדש", מדבר על השקעה ניכרת של כמיליון וחצי שקלים רק כדי להתחיל לפעול, משתמש במילים כמו פאסט קז'ואל ובעיקר-בעיקר לא מתבייש לעמוד מאחורי "שלמות", או "ההמבורגר הטעים ביותר שאכלת".
במדינה כמו שלנו, ובתל אביב כמו שלנו, אלו משפטים שחייבים לעמוד למשפט, אבל גלעד אלמוג וניר אדרי, היזמים מאחורי הקלעים (ומבעלי גרג וביגה), התחילו לנעוץ יחד עם מרט רוסומחו דגלים בפורמט הידוע במקומותינו כ"פרקטיקת KFC". כלומר, סובב גוש דן, ועם תכנית ברורה להגיע לאוהל המיוזע של רון חולדאי "רק אחרי שכל המקומות האחרים כוסו".
ההשקה התחילה ברחובות, וגם היא נמנעה מהרחובות המרכזיים או ממתחמים מבוקשים-מתבקשים כמו פארק המדע, למשל. במקום זה, הלכו כאן על שכונת מגורים פנימית לחלוטין, עם רחובות ממש ואנשים ממש.
התגובות החיוביות - והרי מתי פתחו לכם משהו חדש בשכונה, מתחת לבית? - שיכנעו אותם להמשיך הלאה, לקריית אונו, ושם נבחר כיוון מעט אחר בדמות "השדרה האקדמית". מדובר, למי שלא נכח במו עיניו בפלא הזה, בנקודת הכרייה הגלובלית של בניינים אפורים חדשים, או לפחות אחת שנראית כזו.
אני מניח שבשבועות הקרובים, כנראה יותר בכיוון של חודשים, הכול יסתדר פה והיחס בין עגורנים לבני אנוש יתיישר לטובת האחרונים (יעזור גם, בטוח, הסניף החדש של פיצה ארציאלי הנהדרת מכיכר רבין). עד אז, והרבה אחר כך, כולם ממילא צריכים לאכול. מי מה מו, בהיבט הזה, היא כבר כמעט נווה מדבר.
היעילות המרשימה שהובילה לקצב הרצחני של המותג ניכרת כבר מהכניסה. המקום מזמין, מצוחצח, מעוצב מצוין (אלונה אליאסי) עם כמה עוגני ז'אנר אבל ללא נפילות לכל מיני להיטים שיהיו לוהטים עכשיו ועבשים בקרוב - ומאוד עובד.
מלא כאן גם אחרי שעת צהריים רותחת במיוחד של יום חול, וטפטופי עוברי האורח - סליחה, שאלתי ועדיין לא הבנתי בדיוק מאיפה הם הגיעו - נמשכים כל העת, לצד משלוחים ועוד ענייני תרשים זרימה שכל עסק חדש היה מת לקבל כבר על ההתחלה.
יש מאין, כבר אמרנו?
התפריט קטן מאוד, וזה נהדר מאוד. גודלו הממוקד מעיד על מקצוענות של ותיקים, גם אם הרשת עצמה חדשה מהניילונים, ודיבורי השותפים מחזקים עם "לא רצינו לעשות משהו שהוא לא מושלם, לפחות מבחינתנו".
הוא כולל, בסך הכול, שלוש וריאציות של אותו המבורגר, גירסה וחצי של פרייד צ'יקן, אופציה טבעונית אחת ושלוש מנות צד. אלו, יתברר מהר מאוד, מרכיבות עולם ומלואו של אצבעות ידיים מלוכלכות, בדיוק מהסוג שמי מה מו ייחלו אליו.
ראשית, הדבר עצמו. ההמבורגר של מי מה מו (200 גרם, 53 שקלים ככריך, 72 שקלים עם צ'יפס ושתייה, לא מחירי בייסיק אבל בהחלט מתחת לרף המעצבן שהורגלנו אליו) מצוין. נקודה. הרשת כשרה, אז היו כמה שאלות מקדימות על הבשר, אבל כולן נענות בסימני קריאה עסיסיים, במכונת טחינה פעלתנית, ביכולת טיגון פלנצ'אית מרשימה מאוד, שמוציאה לך קציצה בול באזורי המדיום, מדיום וול, ובקומבינציית ירקות-לחמניה-רוטב שמייתרת פזילות לשאר התפריט.
בקצרה, קראו לכם לפה כי יש "דירטי" וכי טובלים המבורגרים ברוטב, אבל טוב תעשו אם תתחילו מנקודת ההתחלה עצמה. היא גבוהה מספיק, גבוהה מאוד.
הסיפור של הדירטי-בורגר (57 שקלים לבד, 76 שקלים עם צ'יפס ושתייה) כאן נוגע באופן טבעי בעצבים הרגישים של אותו מתח אוכל, תוהה אם מדובר בגימיק ילדותי וכמה זה באמת מחזיק כאוכל של ממש.
התשובה מורכבת, אבל השורה התחתונה שלה היא, בפשטות, לא וכן. כלומר, לא גימיק בכלל, ותוך מחשבה עמוקה שרוצה "להביא משהו שאין כאן", אבל בלי לכפות את הרצון הזה בכוח על הטעם, ועל הלקוחות.
וכך, מוצעים כאן שני "מלוכלכים". אותו המבורגר מצוין בדיוק, שאחרי הצלייה נטבל עמוקות ברוטב פטריות או ברוטב ברביקיו - שניהם מבושלים וחמים, מה שיוצר סטיקיות ולא סתם נזילות, שילוב טעמים ולא סתם תוספת מלמעלה.
הפטריות, באופן ברור למדי, מיועדות לאוהבי הז'אנר. הרוטב שלהן עמוק מאוד, אולטרה-אומאמי, ועם מליחות חזקה. הברביקיו, על מתיקותו המעושנת, מתחבק טבעי יותר עם הבשר. שניהם מצוינים כקונספט, מצוינים כרעיונאות ומצוינים כביצוע.
העניין הבא כאן הוא משחקי קריספי צ'יקן.
הגרסה הבסיסית (53 שקלים, 72 שקלים עם צ'יפס ושתייה) מניחה בפניך נתח עבה של עוף מצופה בדקדוק, כשמעליו גבעה מתונה של סלט כרוב פריך ומתחתיו (וגם מעליו, בסדר) רוטב בית עוקצני במידה ומוצלח באופן כללי. בהינתן שאין כאן השרייה נוגדת-כשרות, הכריך עצמו נאלץ לפצות עם הקפדה יתרה על טריות ועם אותה יד מטבחית-פלנצ'אית מיומנת. והפיצוי ניתן.
מעט לאחר הפתיחה, נוסה כאן גם ספיישל מעולמות הדירטי על אותו כריך עוף בדיוק, עם מקלחת הגונה של רוטב באפלו חריף-מתוק. בארצות הברית המוגזמת, נעטפת השחיתות הזאת בהרבה גבינה כחולה (ובמקלות סלרי בצד, כדי לאזן, אתם יודעים) אבל כאן לא הייתה אפשרית, וגם לא הייתה דרושה, צ'יזיות כזאת, כי הספיישל התקבל כאן בתרועות, וצפוי להיכנס באופן קבוע לתפריט. ובצדק.
ועכשיו, לתוספות, עניין שלא לוקח ממני בשגרה יותר מדי מילים, ומצריך ברוב-רובם של המקרים מינימום אזכור. כאן, שמרתי את הטוב לסוף.
הצ'יפס (18 שקלים), בתור התחלה, הוא נקודת הסיום של מרתון ארוך שנים ושבע אכזבות שהתחיל מ"למה לא חותכים פה צ'יפס ביד", המשיך ל"היה גם צ'יפס דק, משקית, ברור", התקדם ל"אה, יש צ'יפס קנוי עבה ומושקע יותר, תודה רבה באמת", וסוף סוף התייצב על "וואוו איזה צ'יפס, שהחיינו".
איתו מגיעים גם נאגטס (35 שקלים לרביעייה, 52 לשישייה) ממשפחת הפרייד צ'יקן המצוינת, עם עובי מוצלח ומשפחת רטבים מעניינת מספיק בשביל להתעקש על ההזמנה.
וגם "קריספי כרוב" (22 שקלים), צמד מילים שאינן אלא המפץ הגדול של הירק הכה-מאוס הזה, השלב האבולציוני הבא, בדיוק כשהתחלנו לחשוב שהמטאור לא ייקח אותו מאיתנו לעולם. כי כולם עושים כרובית מטוגנת הרי, וכולם כבר עושים כרוב צלוי בתנור, אז פה התחילו להכניס פלחי כרוב לשמן עמוק, ולהוציא אותם שחומים וצ'יפסיים שכאלה, נטולי שמנוניות עודפת (שוב, מטבח שיודע לעבוד) ומושלמים. כלומר, מתי בפעם האחרונה סיימתם מנת כרוב לפני שסיימתם צ'יפס, והמבורגר?
מי מה מו פתחה בריצה, וברור שהיא רק הגבירה. ראשון לציון היא הבאה בתור, כנראה, ואחר כך אשדוד, ואז ירושלים וחיפה.
מרוב דיבורי "הדבר הבא" סביבנו, הרגש עומעם לחלוטין ורמת הספקנות ביעבעה את עצמה יותר ויותר, עד כדי טשטוש יכולת השיפוט כמעט. נטל ההוכחה, בהתאם, התגלגל הלאה, מאכזבה לאכזבה. פה, במקרה הזה, נדמה שהעסק עובד, מוצדק, ראוי. משהו קלאסי, משהו חדש, חבל מתוח ואקרובטים שיודעים ללכת על כל זה בלי ליפול. הכי נקי, הכי דירטי.
מי מה מו, או Me Ma Mu, הכרמל 80, רחובות והשדרה האקדמית בקריית אונו, ובהמשך עוד