אוכלים הולכים

מתחת לעיניים מלאות הקנאה של חולדאי: הפיצה הכי טובה בתל אביב לא עוצרת

יד אחת משוויצה, היד השנייה רושמת דוח, ואתם רק צריכים להתעלם מכל הדיבורים הריקים האלה, להזמין ולעוף מכאן

סופגניות רולדין חנוכה 2020 (דייב שחר)

דרוש הרבה יותר ממבקר אוכל רחוב זוטר בשביל לנתח את מה שעובר עכשיו על עיריית תל אביב, לפרק לגורמים את מדיניות הפיקוח המזגזגת שלה, ולאמת את היומרה הנפוחה עם המציאות בשטח.

בשביל טורים כאלה צריך פסיכולוג, לא כתב אוכל, אבל דבר אחד אפשר להגיד גם עם הביס בפה: יש ערימות של צדק פואטי שמרוחות על כל 17 הדונם של כיכר רבין הריקה. ואם יותר לי להמר, יש גם המון קנאה מחלונות העירייה המשקיפים לעבר כיכר דיזנגוף בימים אלה.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

ההצהרות מדברות על תמיכה בעסקים והורדת הרגל מצוואר התושבים, אבל יד אחת מתגאה באנרגיה העירונית הבלתי נגמרת סביב המזרקה הכעורה ביותר בארץ, והיד השנייה מתקתקת עוד דוח. והרגליים? הרגליים מצביעות ברגליים. כיכר העיר (עם פסל כעור לא פחות. ברצינות, מה יש לנו עם אסתטיקה?) ריקה, וכל מי ששורד מסביבה עושה את זה בלי טיפת חולדאי במיכל הדלק.

קחו את "ארציאלי" לדוגמה.

שימו וויז

האם זה החומוס הכי טוב בישראל? אנחנו לא רוצים לפתוח מלחמה, אבל...

לכתבה המלאה

חור בקיר 2.0. פיצה ארציאלי

סגר או לא סגר, מדיניות או לא מדיניות, "ארציאלי" קמה כל בוקר מחדש וממשיכה לעשות את שלה. ושלה אומר בפשטות רק דבר אחד - הפיצה הכי טובה בתל אביב

הפיצרייה הקטנטנה - חור בקיר 2.0 - בצלע המערבית והמעט נחבאת של הכיכר סגרה לא מזמן שנתיים במה שלבטח הייתה מסיבת יום ההולדת הצנועה ביותר בתעשיית האוכל הישראלית. אם אני מנחש נכון, החגיגות צוינו באמצעות הדלקת תנורים, התפחת בצק, העמסת מגשים ושירות יעיל. עוד יום של פיצה, עוד יום של ניצחון.

כי סגר או לא סגר, מדיניות או לא מדיניות, "ארציאלי" קמה כל בוקר מחדש וממשיכה לעשות את שלה. ושלה אומר בפשטות רק דבר אחד - הפיצה הכי טובה בתל אביב ברשימות שלי, בפער הולך וגדל, ובעיר שאין בה 200 מטר בלי פיצריה.

הקונספט ב"ארציאלי" פשוט (אבל לא מספיק פשוט בשביל למנוע תורים ארוכים ולקוחות קצרים) - מגשים ארוכים רומא סטייל, שנחתכים על פי דרישה (במשלוחים זה כבר מוגבל למגש שלם או לקומבינציות שונות של חצאי מגשים). ויש דרישה. אם עמדתם שם בתור והתעצבנתם על ההוא שרוצה קצת מכל דבר, אני מתנצל. לא יצאתי משם מעולם עם פחות מארבעה סטריפים של פיצה, ואני לא מבין את החייל שביקש לפניי רק "חתיכה אחת מהפינה של מרגריטה". אולי צה"ל באמת מתרכך.

אחד מכל דבר בבקשה

הם פתחו, סגרו, התארגנו ועשו קאמבק. הגיע הזמן להסתערות מחודשת

לכתבה המלאה
רביעיית כלי מיתר. "ארציאלי" (צילום: יניב גרנות)
המגש נפתח עם התשורה השירותית השווה ביותר בעיר ששכחה מזמן מהי תשורה ומהו שירות. לא מחווה גרנדיוזית, אבל כמה נכון

לקחנו "ביאנקה תרד" (תרד טורקי, מוצרלה איטלקית, פרמזן), פפרוני (רוטב עגבניות, פפרוני בקר, מוצרלה מקומית, חלפיניו), בוראטה (רוטב עגבניות, גבינת בוראטה, פלפל קלוי, ארגולה) וטונה, היצירה האחרונה והחדשה יחסית (טונה, לימון כבוש, זיתים, עגבניות, מוצרלה ורוטב חלפיניו למון גראס). המחירים אינם זולים (בלשון המעטה, בין 92 ל-108 שקלים לקילו), אבל מה שתואר כאן הספיק לארוחה זוגית וחצי מבחינת כמות, ולהרבה יותר מזה מבחינת סיפוק.

המגש נפתח עם התשורה השירותית השווה ביותר בעיר ששכחה מזמן מהי תשורה ומהו שירות. שני קצוות בצק מאחת הפיצות שבוויטרינה נוספו אחרי התשלום, ונטרפו ראשונים. אני לא מדבר כאן על "ביס שמבהיר את איכות הקמחים ואת גודל הבועות". גם לא על "מרקם פציח עם תחתית שישבה ישירות על האבן הלוהטת בתנור". זוהי בסך הכול גירסה מעודכנת של "ארציאלי" למנת לחם על חשבון הבית, שצצה לדעתי כמעט בכל מגש טייק-אווי, ומוגשת כנראה לכל ילד שמחכה כאן בתור. פס בצק בחינם, בזמן שרוב הפיצריות עם מגשי הוויטרינה היו מחייבים אתכם עליו. לא מחווה גרנדיוזית, אבל כמה נכון.

פתחנו עם הביאנקה העדינה יותר. נטולת רוטב אדום, מעושנת גבינות וחמצמצת תרד. המשכנו לבוראטה העמוסה, שמנתית, מפולפלת ועם אפיל מעט יותר חי בזכות העלים. משם לפפרוני הסטנדרטית יחסית. כל כך סטנדרטית שאין מגש שלם בלעדיה. ואז לטונה, גירסה פתוחה ולוהטת (אקלימית ואפרודיזיאקית כאחד) לסנדוויץ' טוניסאי, עם טעם דגי שלא משתלט לך על סדר היום, ולימון כבוש שצריך להגיע בצנצנת עם כל מגש שמוזמן בארץ מעתה ואילך.

בצק, רוטב, גבינות, תוספות. מדעני העולם החליפו כבר לפני שנים את התיאוריה היוונית העתיקה שגרסה כי כל חומר בעולם מורכב מארבעה יסודות בלבד - אוויר, מים, אדמה ואש. ההזמנה מ"ארציאלי" הוכיחה שזה היה מוצדק.


האמת? באנו לבדוק בכלל מקום אחר על הכיכר, שישה צעדים מהפיצה. הוא חדש, ולוהט, ומסקרן ועושה דיבור. הוא גם היה סגור (פתק על החלון שלו כרז ש"הכול נגמר, תודה") בשעה שבה כל מי שאנחנו מכירים עדיין לא חשב לסגור יום עבודה. שמחנו שהולך לו. שמחנו עוד יותר להצטרף לתור השמח מימין.

ובזמן שאחד סוגר את היום, האופים של "ארציאלי" ממשיכים לעבוד. בלי ניירות על החלון ששוכבים על גלי הבאזז או טובות מהקומה ה-12 בבניין העירייה, אבל עם פיצה שיכולה לחסן את כולנו. פשוט בואו, קחו ולכו 850 מטר לכיכר דיזנגוף. לחולדאי לא אכפת.

"ארציאלי", מלכי ישראל 7, תל אביב

משלוחים דרך וולט

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully