ואולי זאת בכלל תוכנית ממשלתית סודית? אולי כל זה - הקורונה וההנחיות, היישובים האדומים והתו הסגול, דיוני הקבינט המדהימים והאיש שלא יודע להוציא מילה בלי פייסבוק לייב - נועד פשוט להוציא אותנו החוצה? לחסוך צפיפות וזיעה, ולדחוף את כולם למרחבים, לטבע, למדרחובים. אחרי הכול, מדינה עם כאלה נופים וכזה מזג אוויר לא צריכה להתעקש על חללים צרים. להיפך, היא צריכה להסיט תקציבים, לאייש תקנים, אולי אפילו להגדיל את הממשלה הזאת. מה רע, למשל, במשרד לפיתוח ספסלים וטייק-אווי?
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
עד שזה יקרה, כרגיל אצלנו, הם מדברים והעם עושה. הרחוב הראשי של דיר אל אסד, מוקד קולינרי תיירותי בכל מדינה נורמלית שיודעת משהו על תיירות ועל אוכל, הוא דוגמה טובה. הציר המחוספס, רווי בורות וחסר סימונים, מכיל כמה מהמסעדות ובתי האוכל המהיר הטובים בישראל, שכבר חודשים ארוכים נואשים לבשורה. ובעוד אלו נואשים, הממשלה בורחת ממנה. מהבשורה, מהמסעדות, מהאמת ומהאנשים.
היא בורחת, ועבד אלכרים דבאח ממשיך לעבוד. עד שייגמר הכוח, עד שייגמר החומוס.
"חומוס המלכים" (או רק המלכים, או מסעדת מלכי המלכים, פשוט שימו וויז ואל תתבלבלו עם המוני החקיינים וגנבי המתכונים והזייפנים, ואלה שעבדו שם פעם וחושבים שהם הבינו) לא זקוקה לי. 23 שנים של יצירה הותירו אחריהן כזה רפרטואר וכזה מוניטין, שהמקסימום המתבקש מהמבקרים הוא לבדוק בזהירות שהמיתוס אכן רלבנטי, ולהירגע.
יש לפניה תור ארוך ומקומי של בוקר, יש לפניה תור ארוך ותיירותי יותר של צהריים, יש עוברי אורח מזדמנים ויש חבורות אופנוענים שמתקשרות מהדרך בעדינות לתאם הגעה. ספוילר: המיתוס איתן ויציב. אם אתם אנשים של שורות תחתונות, אז קחו את זה פשוט - יש אולי חמש חומוסיות ישראליות ששווה לנסוע אליהן במיוחד, ורק בשביל "המלכים" הייתי תופס גם טרמפים.
הגענו קצת אחרי הצהריים, שני גלגלים על הכביש ושניים על המדרכה, ופתחנו שולחן קורונה סטייל. ארוז, מושאל, מאולתר, אבל מתוקתק. אי אפשר להדגיש את זה מספיק, אז נדגיש את זה שוב - אם המגיפה הייתה מנוהלת על ידי מסעדנים, היינו המדינה הכי ירוקה בעולם.
אין חשש לשיעמום. "חומוס המלכים"
לקחנו חומוס עם בשר (35 שקלים), משאוושה (22), חומוס גרגירים (22), חומוס-פול (22), שקשוקה (35), סלט ירקות (15) וצ'יפס (15). הפיתות - חמות, עם סימני חריכה קלים מהגריל - הגיעו בערימה, כך גם הטחינה, החמוצים, הפלפלים החריפים, הבצלים והעגבניות, סלט הגזר, החריף ובעצם כל מה שנשאר במטבח בשעה הזאת. מחירים של הצפון, שירות של הצפון, נדיבות של הצפון. בקיצור, הצפון זוכר, זה אנחנו שכל הזמן שוכחים.
היינו שלושה, האוכל היה מספיק גם לשלושה עשר. היו שם ארבע מנות חומוס, אבל לרגע לא היה חשש לשיעמום.
ראשית, מנת הבסיס. צלחת עמוקה וכבדה של חומוס במרקם חלק. תלולית גרגירים חמימה, ושמן זית שאי אפשר לקנות בסופר (אבל אפשר לפעמים לקנות פה). מנת החומוס-פול סחבה לכיוון התבשילי יותר, משלבת נהדר בין הקרמיות לסמיכות, זאת עם הבשר סיפקה משחק מרקמים נהדר בין המצע החומוסי וגבעת נגיסי העגל הפריכה, ואילו המשאוושה זהרה מעל כולן - יציבה, שלמה, מושלמת.
בצד הייתה גם טחינה. הרבה זמן לא התפעלתי מטחינה במסעדה, אז טוב שבאתי. הייתה גם שקשוקה, בחירה מעט חריגה בהתחשב בנסיבות, ולא חריגה בכלל בהתחשב ברמה. וצ'יפס ביתי אדיר, וגזר רך ומתובל, וקצת בצל. המזלגות עפו לכל עבר, נזהרים לא להכתים את הבגדים. קצת מהחומוס הקלאסי, קצת מהפול וקצת מהטחינה, סחיבה לכיוון הבשר וחזרה למשאוושה. אתה מביט מסביב, מלא, מאושר, ולא מוכן לוותר. עוד קצת שקשוקה, מה עם הצ'יפס? איך לא השתמשנו בפיתות?
אחמד דבח, הבן של, מסתובב פה כבר 23 שנים, מהיום הראשון שבו נפתחו הדלתות. הוא שטף כלים וניקה רצפות, בחן את הסירים וארז משלוחים. בשלב הזה של חייו, אין סוד חומוס שהוא לא מכיר. למעשה, הדבר היחידי שהוא לא מבין זה למה אי אפשר לפתוח שוב את המסעדות.
"חומוס המלכים" ריקה מאדם בשעה הזאת. עצובה אבל לא מיואשת. האבא פרש הביתה "כי יש עכשיו פחות עבודה", והבן מתיישב איתנו ומספר מה שאפשר על החומוס, הטחינה, וההוא שהיה שותף ועדיין מנסה לשחזר את הטעמים במקום אחר. יש דברים שאי אפשר לקחת, יש דברים שאי אפשר לסגור.
"חומוס המלכים", הכביש הראשי בדיר אל אסד, 0544807181