אם מישהו יצליח לחדור אי פעם את חומות המכון הביולוגי בנס ציונה - ביטחוניות ויח"צניות כאחד, להתקרב לקירות השקופים של מעבדת החיסון לקורונה (אני מדמיין אותם שקופים, בניגוד לכל דבר אחר שקשור לסיפור הזה) ולבחון את צלחת הפטרי שמעליה כולם עומדים, זאת שבתוכה שוחה התזקיק שנועד להציל את החברה הישראלית מעצמה, הוא היה מגלה שם את שוק לוינסקי בתל אביב.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ביקור חריג מאוד (במונחי המדור) במתחם בבוקר יום שישי האחרון חשף פסיפס מדויק למדי של כל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה - חנויות ריקות עם תור מתפתל ומבורדק מחוצה להן, איסור התקהלות רשמי לצד הצבת כיסאות עירוניים באותו מקום בדיוק שבו תחטפו דוח אם תתקהלו, ומעל הכול מבט מאוד מסוים בעיניים - כמעט כבוי, אבל רק כמעט. בקיצור, אזרחים טובים, שורדים, יצירתיים מול מערכת שלטונית שלא ראויה להם. אה, ואוכל רחוב מפואר. כמו זה של מאפיית "לילה".
מיזם הבוקר האחרון של אנשי" פיצה לילה", טופ 5 בפיצריות העירוניות כבר כמה שנים, יצא לדרכו ברחש לפני שבועות ספורים, עורר סקרנות מוצדקת והחל לצבור תאוצה מיד לאחר מכן. תקלה מצערת (טכנית? לוגיסטית? לא הצלחתי לברר מול תבניות המאפים האלה, באותה סיטואציה לא הייתי מצליח לברר גם דברים בסיסיים בהרבה, כמו למשל מכמה שעות שינה נהנה כרמל שאמה בלילה, או מה יהיה הסוף עם בריטני) עצרה את הכול לעוד כמעט חודש, והודעה קצרה באיסנטגרם - "חדשות מעולות! המאפייה החדשה שלנו תיפתח בשישי הקרוב מחדש לאחר שיפוץ" - נתנה את האות להסתערות שנייה.
מי שרואה פה הקבלה לאסטרטגיית האקורדיון של נתניהו מול הנגיף, מפריז לחלוטין. הממשלה הזאת לא הייתה מצליחה לאפות חלות שישי עבשות ודחוסות בגן עירייה. מאפיית "לילה", לעומת זאת, תיקנה מה שהיה צריך לתקן ומצליחה כעת להחליף ביעילות זהויות בין בוקר וערב. בשתיהן, אגב, היא מציעה קולקציה מרשימה, מיוחדת, יצירתית ומפתה. אתה עומד מול התבניות החמות, שנמשכו מהתנור דקות ספורות קודם לכן, ומשקלל קלוריות מול צ'יט יום שישי, תזונה נכונה מול החיים עצמם, והמילים נאמרות כמעט מאליהן. אחד מכל אחד בבקשה.
יש בסיסי, ויש מופלא. "לילה"
לקחנו שני כריכים - מקושקשת עם פנצ'טה (28 שקלים) ואבוקדו עם צנוניות (24) בלחמניית שומשום עגולה, ושני מאפים - תרד ולאבנה (24) ובייקון עם ביצת עין (28). תוך חשש סביר לחלוטין שייגמרו כל הפחמימות בעולם, הוספנו גם מאפה שוקולד (22) ופרוסה של טוסט שקדים (22).
נתחיל מהבסיסי למופלא, בסדר עולה. שני הכריכים היו טריים שבטריים, עם בסיס פשוט מאוד - צ'אנקים לימוניים של אבוקדו באחד, ביצה מקושקשת בשני - ועולים מהר מאוד למעלה במעלית הטעם והמרקם. שכבה דקה ופריכה של צנוניות נותנת לירוק האהוב הזה את מה שהוא צריך, חתיכות דקות לא פחות ופריכות לא פחות של פנצ'טה מרימות בתורן את המקושקשת. בסיסי, אבל מוצלח.
מאפה התרד, מעין הומאז' למוסדות הבורקס שפועלים מטרים בודדים משם, הבטיח יותר וקיים כמעט הכול. הבצק המעוגל היה חמים, עלי התרד נשזרו בו אינסטגרמית ומעשית כאחד, והלאבנה הגיחה מדי פעם לבעוט, אבל התוצאה הסופית - מוצלחת אגב לא פחות מהמון "מוסדות" שצוינו בתחילת הפסקה - הייתה טיפה יבשה וזקוקה לעוד קצת עסיסיות.
זה לא היה המצב במאפה הדגל. רחוק מכך. עיגול בצקי קלוע וגדול, רצועות בייקון רחבות מתלפפות עליו כמו קעקוע, ובמרכז גועשת ביצת עין. ביס מבחוץ פנימה, ביס מבפנים החוצה, קצת חלמון וקצת מליחות שומנית, מעטפת מתקתקה של מייפל, ואצבעות שמתלכלכות ואוהבות את זה. תחשבו כריך בייקון אנד אגז, אבל נוכח יותר ויפה יותר מאחיו האמריקנים. אור לגויים ממש.
הסיומת המתוקה המשיכה את הכיוון הכללי - טרי, מוצלח, זול יחסית ומקורי יחסית. מאפה השוקולד העשיר סחב יותר לקראנצים המוכרים, אבל עשה את זה בחן. מה שכן, גרידת התפוז שהושלכה עליו פה ושם ונכחה בארומה ובטעם מעוררת שאלות עמוקות על מוסר, שהרי מן הן הידועות היא שלפחות חצי אוכלוסייה מתעבת את השילוב הזה. טוסט השקדים, לעומת זאת, היה נטול מחלוקות, תהיות ודילמות. פרוסה בינונית בעובייה של חלה השתזפה בתנור עם קרם שקדים ומעט אוכמניות וסיפקה ביס רך-קשה, מתוק-מריר-חמוץ. כמו החיים של כולנו, אם החיים האלה מזמנים לך אופים כאלה.
האווירה מחוץ ל"לילה" מעט מבולגנת, במובן השמח של המילה. מיקומה באחד הרחובות הצדדיים של השוק משרת אותה ואת לקוחותיה מעולה, מותיר אותה לעת עתה (זה עניין של זמן, כל כך עניין של זמן) כ"סוד גלוי" ומפזר באוויר תחושה ממכרת של "לפני כולם". שולחן ענקי בסמטה צדדית שיוצאת מהרחוב הצדדי שבעצמו נמשך מהרחוב הדי-צדדי מספק פלטפורמה קורונאית לכל שקיות הנייר וקופסאות הקרטון שמחפשות בסיס, וספסלים בודדים ליד עושים אף הם את עבודתם. כך, במקריות ובאלתור ועם מאפה חם ביד, נוצרת קהילה.
"אחי, אני לא יודע מה לעשות. אני ממש ממש מתלבט", מספר צעיר שהתיישב לידינו על הספסל בשיחת טלפון לחברו. אנחנו לא מפסיקים לאכול לרגע, אבל מחלקים את הקשב קצת אחרת, שמחים על הווידוי הפומבי. מה ההתלבטות? האם החבר הטלפוני יידע לתת עצה טובה? עד כמה מודאגים אנחנו צריכים להיות? "יואאאאאאו, אתה לא מבין מה נהיה. איזה מאפייה פתחו פה. אני מת לקחת חלה ולא יודע אם ללכת על זה". אנחנו חוזרים למאפים מעט מאוכזבים, למרות שהשאלות שלנו נענו במלואן. במקום כזה אין התלבטות, רק שיחות טלפון וטורי ביקורת אוכל רחוב להפיץ את הבשורה.
"לילה", מרחביה 4, תל אביב