תהליך ההתפשטות שעוברת סצנת המסעדות הישראלית, ממרכזי הערים הגדולות אל הפרברים וספציפית אל פרברי הערים שמחוץ לתל אביב, משמעותי עד מאוד. אם עד לפני שנתיים-שלוש היו מעט מאוד מקומות לצאת אליהם באזורים אלה, אפשר לומר בבירור שהיום זה ממש לא כך.
מדובר בתהליך חיוני ומשמח. ככל שתל אביב הופכת למקום שפקוק להגיע אליו, קשה לנוע בתוכו ויקר לחנות בו, אנשים מסביבותיה, שפעם הגיעו אליה בקלות וגם גילו כלפיה העדפת בילוי מובהקת, נוטים לצאת לאכול קל"ב. זאת ועוד, בזמן שמסעדות בתל אביב מצויות במאבק הישרדות לא פשוט, מסעדות בפרברים שוקקות.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
הגענו לרדיו גליל ים החדשה במסגרת המסע בעקבות מסעדות מהסוג הזה, שנפתחות חדשות לבקרים וגם כי מדובר בפרבר הפרטי שלנו. שיטוט ברשת מגלה שהיא יודעת לעשות סושיאל. מהאינסטגרם שלהם נראה כאילו קורה פה הדבר הכי עדכני, מגניב ונכון לעכשיו. יצאנו לשם בשבוע שעבר לבדוק אם זה אכן כך.
עד לפני זמן לא רב היה גליל ים אך ורק קיבוץ סמוך להרצליה. בשנים האחרונות קמה שם, מן השדות, על שטח שפעם היה שייך לקיבוץ, שכונת ענק מדוגמת שבהדרגה הולכות ונבנות בה מיני תשתיות אזרחיות. להבדיל מהקיבוץ, שיש בו קפה-מסעדה צנוע וכמה תחנות פוד-טראק חינניות, רדיו גליל ים ממוקם בשכונה החדשה, מול גן שעשועים ואגם מלאכותי.
כשהגענו, בשעה לא מאוחרת מדי, קצת נדהמנו לראות לא מעט סועדים בערב שאמור להיות דליל בקהל. יש במקום חלל חיצוני הפונה לגן וחלל פנימי מעוצב, שניהם לא קטנים כלל. ישבנו בחלל הפנימי הממוזג, שמזכיר כל מיני מקומות המוכרים לכל כמו הבראסרי מתל אביב עליו השלום, וסבסטיאן מהרצליה פיתוח.
לא רק העיצוב, גם העיון בתפריט מלמד שרדיו גליל ים לא מנסים להיות מקוריים. הם מספקים את כל החשודים המיידיים. בניגוד למשתקף מהאינסטוש של המקום, שמשקף מגניבות, התפריט צנוע למדי, עם ראשונות בסיסיות מאוד, קצת פסטות וסלטים, ומעט אופציות עיקריות סטייל שיפוד פרגית, פילה סלמון, המבורגר ושניצל. הכול לא יצירתי כלל וסוחב לפשטות ושייך לעולמות "בסך הכול רצינו להגיע הביתה בשלום".
הכלל המתבקש במקומות כאלה הוא לצפות לאוכל בסדר, לא יותר; יישור קו עם רף הבסיס הסביר מסוגו, במובן החיובי. היינו ארבעה והלכנו על שלוש ראשונות - טרטר אינטיאס (74 שקלים), קרפצ'יו אינטיאס (74), קרפצ'יו פילה בקר (76) ומנת לחם (28).
טרטר הדג הגיע עם ברוסקטה לא קטנה, שתפסה את מירב המקום בצלחת. הוא עצמו, לעומת זאת, היה מועט. לצד די מעט קוביות אינטיאס, היו בו רכיבי הירוק-פרי-ליים וגם יוגורט. זה באמת הצטלם יפה אבל היה קטן מדי ובינוני ומטה בטעמיו. את הדג בקושי הרגישו במרקם כי התוספות שלטו.
אחריו, הזרימה נדמה. חיכינו יותר מדי זמן להמשך ואלמלא חלקנו את הראשונות, זה היה בעייתי ממש. גם ככה, זו תקלה. כמו ביותר מדי מקומות עכשיו, המון מלצרים חגו סביבנו ואף אחד מהם לא ממש ידע מה עוד אמור להגיע אלינו. הפלור ללא ספק מבולגן.
קרפצ'יו האינטיאס היה אחד הדברים היותר מוזרים שפגשתי זה זמן רב. בעיקר כי הוא לא באמת היה קרפצ'יו. במקום נתחי דג מדוקקים, נאים, עם מיני תוספות ששודכו אליהם עם ההגשה, להלן קרפצ'יו, נראה היה שהתוספים - צלפים, אנשובי, צנוברים, עגבניות מיובשות, לימון כבוש ועוד, או חלקם לפחות, באו במגע עם הדג הנא זמן לא מבוטל טרם הוגש. זה היה בעצם דג כבוש שכלל לא ניתן היה לעשות שימוש במזלג וסכין כדי לאכול אותו כי הוא ממש התפורר. חוץ מזה, הייתה בו מליחות קיצון. קרפצ'יו הוא בטח לא היה, אלוהים יודע מה כן; בכל אופן, זו מנה שהייתה לא פחות מזוועתון.
בקרפצ'יו פילה הבקר, שהגיע עם פרמזן, ארוגולה, שמן זית ובלסמי, היה בשר ברמת בסיס לא טובה דיה. חוץ מזה, הוא סבל מיובשנות, כלומר לא שמו עליו מספיק שמן זית. כמו "קרפצ'יו" הדג, גם הוא היה מומלח הרבה יותר מדי.
שלוש הראשונות הללו חברו זו לזו לכדי פתיחה מרתיעה ממש, שכמותה לא זכורה לנו זמן רב במסעדות. באסה. שמא נצליח קצת יותר בהמשך? הכי בא לנו שיהיה כאן טעים. חסרים לנו מקומות קל"ב, שנוכל לצאת אליהם סתם כך באמצע או בסוף היום, לבושים היטב או בכפכפים.
הזמנו שיפוד פרגית (82), 2 סלטי ניסואז (68 לאחד) והמבורגר (82), פשוט וצנוע ציפיות.
גם הפרגית הייתה מדוגמת ויזואלית, לתפארת עדות הסמארטפון. אלא שהיא לא הייתה עשויה דיה ונאלצנו להחזיר אותה ולבקש חדשה. גם זה לקח זמן. סלט העשבים והבצל הסגול היה תקין. רוטב הרומסקו שעליו הגיע השיפוד היה בינוני ומטה וטעמי תיבול הפרגית עצמה היו בינוניים ומטה-מטה. הפעם היא לא הייתה צרובה פחות מדי; היא הייתה צרובה קצת יותר מדי. לא אסון קולוסלי אבל לא בשביל מנות כאלו יוצאים מהבית לבלות, אפילו שמדובר בפרגית.
ההמבורגר התגלה כמנה היחידה עד כה שעמדה ברף סביר. הבשר עצמו, דחיסותו ודרגת העשייה שלו עברו את הרף. המלצר שלקח את ההזמנה שאל עם איזו תוספת נרצה את ההמבורגר, וביקשנו ירקות ירוקים מבין האופציות שהציע. בפועל ההמבורגר הגיע דווקא עם צ'יפס. כשעדכנו בכך את המלצר שהביא אותו הוא אמר שיבדוק ולא חזר עד סוף הארוחה. אולי שכח.
בסלט הניסואז, שכלל חסות, תפוחי אדמה, שעועית ירוקה, עגבניות שרי, זיתים, צלפים, ביצה חצי קשה ומעט מאוד טונה אדומה צרובה קלות, היו כל כך הרבה שמן ומלח שמצער היה לאכול אותו. אחת משתי הסועדות, שזו הייתה המנה האישית שלה, הוציאה מתוכו את הזיתים השחורים שהתגלו כנחותים ממש.
סיימנו בטארט שוקולד ואגוזי לוז (48) שהתגלה כממולא קרם, בנאלי ומיושן ממש, קפולסקי סטייל. 600 השקלים שהשארנו לארבעה אינם סכום יקר, אבל האוכל פשוט לא טוב ולכן דיונים על תמורה לכסף אינם רלוונטיים.
רדיו גליל ים עושים הכול כדי להיראות כמי שמשחקים על המגרש של הגדולים. ברמת הסטיילינג, על מימדיו, זה עובד להם. קולינרית הם הרחק מאחור.
בכל פרמטר של מקום עכשווי סביר הם נראים יותר כמו קונספט, הצטיירות, מעטפת של משהו, שתוכנה חלול וריק. ייתכן שעם פחות פאסון אפשר היה לפטור את המון הרעות החולות שנחשפות שם בארוחה בסיסית ובנאלית בלא כלום. יש המון מקומות כאלו, אף אחד לא מצפה מהם לשום דבר, הם נשארים שכונתיים, אוחזים בחובבנות כמעט לגיטימית, לגמרי מתחת לרדאר.
רדיו גליל ים רוצים להיות יותר מזה. כרגע הם רחוקים משם מאוד. המון עבודה לפניהם. לא רק שהם לא מסעדת פרברים סבירה, קולינרית הם לא הרבה יותר ממסעדת פריפריה נידחת ולא סבירה; קולחוז. המעטפת המתגנדרת רק מגבירה את הדיסוננס. חבל.
רדיו גליל ים, הרב עובדיה יוסף 18, הרצליה