בשבוע שעבר סיפר עבדכם הנאמן על מצוקה אכזרית, עת הגעתי לשווארמייה תל אביבית בשש בערב וגיליתי שהיא סגורה. כעת מותר לחשוף את הסוד שהעסיק מדינה שלמה והאפיל על איום הטילים מאיראן - מדובר בשווארמה יזראלוב ברמת החייל בתל אביב.
לכל הטורים של רוזי הטועם
רחוב ראול ולנברג היה שקט באופן מחשיד בשעות הבוקר המאוחרות. העובדה שהשווארמייה הזאת ממוקמת בו ולא ברחוב הברזל מרחיקה את תחושת הלחץ ההיי-טקי. אולי יש קשר גם לכך שהגעתי לשם אתמול, בט' באב, כשחצי מדינה לא ממש עבדה.
"עד איזו שעה אתם פתוחים?", הייתה אחת השאלות הראשונות שלי לבעל המקום. "חמש וחצי-שש", השיב. "בגוגל כתוב עד אחת עשרה בלילה", הגבתי, והוא ענה בנימה מעט עצובה: "כן, לפני המלחמה זה באמת היה ככה". לפחות סגר את הפינה והסביר.
מקורה של שווארמה יזראלוב אינו ברחוב ראול ולנברג אלא ביקנעם. הסניף התל אביבי נפתח לפני כשלוש שנים וניסה להביא איתו ארומה מעט שונה, צפונית. האם הצליח ומהי בכלל אותה ארומה צפונית? ובכן, בדיוק בשביל זה התעקשתי על ביקור נוסף, הפעם כשהמקום פתוח.
לפני הביקור צלצלתי לשלמה, חבר יקנעמי שמכיר היטב את יזראלוב. "היא לא מגיעה לטעם של השווארמות של חיפה, אבל מאוד לא רחוקה משם", אמר בכנות. הסתקרנתי. כמי שמודע היטב לטעם התל אביבי, קורץ לי מאוד הכיוון של "כמעט חיפה".
נזכרתי בסבאח, אמיל והאחים, שווארמות משובחות שמאופיינות בנדיבות ובחמצמצות מעודנת שהופכת אותן לעילאיות. האם יזראלוב תהיה כזאת? והאם לסניף חיצוני יש בכלל סיכוי להידמות לבסיס האם, או שהניסוי נדון לכישלון כמו במקרי עבר לא מעטים?
המקום גדול יחסית ומאוד נקי, פריבילגיה ששמורה לאזור שממוקם מחוץ למרכז העיר הצפוף. שני גלגלים מפתים מקדמים את פנינו - האחד עגל והשני הודו. במרכז סיח ריק של מה שהיה ואולי יהיה בעתיד אנטריקוט, בהווה הוא לא קיים.
אותי הרשים מאוד בר הסלטים. הסמן שלי לבר נדיב הוא החציל המטוגן. באופן די מפתיע, נדיר למצוא כזה בעיר. קיבלתי את זה ברמת השרון, בגן יבנה, בראשון לציון ובחיפה כמובן, אבל בתל אביב וברמת גן דוכני התוספות הללו נוטים להיות מאוד קמצניים.
כידוע, שיטת רוזי גורסת כי במקום שיש שני מינים לוקחים פיתה עגל (49 שקלים) וחצי מנה הודו (29 שקלים). זה כתוב בחוקה. רציתי צ'יפס, אבל היי, 11:00 בבוקר, עדיין לא מוכן. לא נורא, הם כבר שמים בצ'יפסר, וגם זה יגיע.
זוכרים את העניין הזה של "טעם הצפון" והחמצמצות המעודנת? ובכן, זה כאן. זה בדיוק זה.
נתחיל בהודו. שווארמת ההודו הטובה ביותר שטעמתי בארץ הייתה של "האחים". זו נופלת ממנה רק במעט. כבר בביס הראשון תהיתי אם לא טעיתי שלקחתי חצי מנה ולא מנה שלמה. הפיתה עננית ונימוחה באופן מושלם, טעם הבשר ערב לחיך. איזו שלמות.
אשר לעגל, גם הוא היה מצוין, אבל כאן הרגשתי שהפער מעט גדול יותר משווארמות הדגל. ועדיין, רמה גבוהה. לאשתי, אגב, הבאתי מנת הודו. היא אמרה "טעים מאוד, אבל מלוח מדי", מונח שלא נמצא אצלי בלקסיקון. אני מאלה שממליחים לפני שבדקו אם בכלל צריך.
באמצע הביס של העגל הגיע הצ'יפס. ביקשתי "קצת בצד", הביאו לי חמגשית אימתנית של תפוחי אדמה מומלחים, חתוכים היטב ופריכים. אכלתי עד שכמעט הפסקתי לנשום.
אז כמ"א יצא?
במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) יזראלוב עומד בקלות בפרמטרים של הכמות והאיכות, כשגם הניקיון והאווירה תורמים לציון. אשר למחיר, 49 שקלים זה קצת יקר, אבל כבר התרגלנו ששוחטים גם את הכיס שלנו יחד עם החיות שאנחנו אוכלים. התמורה שווה את זה. ציון 8.5.
באזור המפונפן של רמת החייל, שנע בין רשתות ברמה בינונית למסעדות היי-אנד, פאסט-פוד הוא מצרך נדיר. הנוכחות של יזראלוב היא ברכה, האיכות היא כבר מתנה משמיים.
שווארמה יזראלוב. ראול ולנברג 14, תל אביב