בבוליה, תל אביב: כזה סנדביץ' עוד לא היה פה. ומעכשיו יהיה גם יהיה

ולפעמים, העבודה מזמנת לך הזדמנות נדירה לשתוק. להיות מופתע. אפילו, וסליחה שאני כותב ככה מלוכלך כבר בפסקה הראשונה, להודות בטעות. כרגיל, אלה הדעות הקדומות והתובנות הבסיסיות שהטעו אותך. כרגיל, זה נורא כיף כשזה קורה בכיוון הזה, ולא (כרגיל) להיפך.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

שהרי מה? שוב תל אביב ושוב רחוב אבן גבירול. שוב מעדנייה ושוב אותיות קטנות. שוב כוכביות של ימים ושעות ושוב מישהו שמספרים עליו משהו ואתה מתחיל קודם כל עם סקפטיות וציניות וחובת הוכחה.

והנה, בפשטות ממש, הסוד הטעים של העיר עומד להתפרץ החוצה, וכדאי להיות מוכנים.

חגי לביא הקים את "בבוליה" לפני שבועות ספורים, מוציא לפועל באופן מודע וצלול חלום שגעש בו במשך שנים. הוא צעיר (31), אבל עם מספיק עבודת מטבחים בשביל לתהות מתי בדיוק הוא התחיל. התשובה, כפי שרוב הצעירים בתעשייה הזאת אומרים לך בדרך כלל, היא מוקדם. מאוד מוקדם.

המעדנייה צנועה בגודלה וצנועה בהצהרותיה העיצוביות, וזה בדיוק מה שאתה מחפש במקומות כאלה. 99% מהאחרות יעניקו לך חוויה "יפה" יותר, אבל שטוחה כמעט לגמרי. הן זהות אחת לשנייה, עד שאתה מתחיל לפהק רק מלראות את קופסאות הפח הספרדיות המאוד-מסוימות ההן. טעימות, ברור, אבל מהר מאוד אתה תוהה מה יש מעבר לקשת האדומה-צהובה הזאת.

סנדביצ'ים, מתברר.

בבוליה אינה מקום של כריכים, אבל בהיותה דוגמנית ויטרינה טבעית לחלוטין ומהממת לחלוטין, נשאלה מוקדם מאוד השאלה למה לא, בעצם. הרי את כל הדברים שנכנסים בין שני צדדי הפחמימה כבר יש כאן, וכשאתה מוסיף להם את האש - לא פחות, צריך לשמוע אותו מדבר על פאקינג סנדביץ', שלא לדבר על נקניק - של לביא, הידיים מתחילות לנוע מעצמן. מחזיקות יצירה מדומיינת ומובילות אותה אחר כבוד לפה. משם, היא תדע כבר להסתדר.

וכעת, במסורת חדשה מאוד ומשמחת מאוד, אפשר להפסיק לדמיין.

הפורמט פשוט להפליא: כריך אחד בלבד, שמתחלף בכל שבוע. זה קורה בכל יום שלישי, ורק בימי שלישי, ובכל יום שלישי זה קורה קצת אחרת (עדכונים והכנות ותיאום ציפיות בעמוד האינסטגרם של בבוליה). יותר מזה ולא תהיה כאן מעדנייה. פחות מזה, ולא יהיה על מה לכתוב (כלומר, המקום שווה בפני עצמו, ועוד ייכתב עליו כמובן, אבל כטור סטריט-פוד היה צריך להכניס לעסק הזה קצת יסודות ומבנה).

לביא התחיל לפני שלושה שבועות עם מכת פתיחה מהממת בדמות שרימפ-רול (לחמניית חלב, גבעות של שרימפס חלוטים וקצוצים, איולי, 45 שקלים, מחיר אחיד לכל הכריכים), המשיך לפני שבועיים עם טוסט האם אנד צ'יז (וצ'יז וצ'יז וצ'יז ועוד מורטדלה, ועוד והבנתם את הקטע), ובשבוע שעבר הרים כאן BLT נפלא וקייצי, שלקח לחם אחיד פרוס דק, והעמיס לתוכו חסה חדה, עגבניות ירוקות מוחמצות, בייקון "נא" ורוטב חזרת שחיבר הכול למשהו שהוא קצת אמריקני וקצת ישראלי, עם הטאץ' המזרח-אירופי המובחן שלו.

וזה גם הקטע. ברור מאליו מהצעד הראשון פנימה שחגי לא מעוניין לעשות אותו דבר, וברור לכם אחרי עוד צעד קדימה שאין שום סיבה לבקש ממנו כזה. הכישרון והידע, הניסיון והתשוקה, חייבים להיות מתועלים נכון ומוסללים שוטף לנתיב שלו. הדרך הזאת חריגה כאן, נדירה אפילו, צריכים לתת לו לחצוב אותה. רוצים סנדביץ' עם סלט טונה או סלט ביצים, חביתה או מוצרלה ופסטו? תדעו איפה למצוא אותם (למרות שגם טובים כאלה פתאום נהיה נדיר לאכול בעיר, אבל זה כבר סיפור אחר).

במקום אלה, הוא מקפיד על איזשהו טאץ'. ניצוץ ממזרי. חותמת. השבוע, למשל, הוא מתלבט ומסתחרר בין מיקס סלמי (נפלא בפני עצמו) ובין משחקי פירוק והרכבה אחרים, אבל הבסיס יישאר זהה, והרצפה שלו גבוהה מאוד. אם הייתי יזם אוכל, הייתי כבר מרים כרטיסיות ומנויים למועדון כריכי שלישי של חגי לביא. במקום זה אפשר סתם להגיע בלי ידע מוקדם. עדיף אפילו. כזה עוד לא היה פה. ומכאן עוד יהיה.

בבוליה, אבן גבירול 112, תל אביב