מרוב שהסיפור הזה לא אמור לעבוד, אני נמשך אליו כמו מגנט. כל דבר אחר הייתי מתייג מראש כחסר סיכוי, אבל זה ספציפית, באמת, הוא כל כך מתחת לרף ההסתברויות, שבווינר לא הסכימו להכניס אותו לטופס. כמו ברצלונה הגדולה של פעם, רק ההיפך.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
וכמו שאת ברצלונה ההיא היה כיף לראות בשגרה אבל הכי מעניין היה לראות במשברים ובסנסציות, ככה אני מוצא את עצמי עולה על רכבת לעפולה, ונוסע משם לנוף הגליל, ומסתלסל בחניה עד לקומה 6, ויורד במעלית עד לקומה 1. חלילה לא בשביל לראות קריסה או לוודא שהאינסטינקט שלי היה נכון. בדיוק להיפך. בשביל הסיכוי המזערי שאיכשהו, משום מקום, כל מה שידעתי, ובעיקר כל מה שחשבתי שאני יודע, נצבע פתאום קצת אחרת. הרבה אחרת.
נצבע בירוק העמוק של קאזה פוד.
נוף בפיתה. קאזה פוד
כלבו "מרכזה" (Merkaza) בנוף הגליל רחוק מלהיות סודי ובוודאי לא יכול להיות מתויג כתגלית. הוא הוקם על ידי האחים חמוד ב-2014 כשלוחה נוספת של האימפריה המסחרית-משפחתית בירכא, ומשרת מאז בנאמנה את מי שיודע, את מי שחשב שהוא יודע, ואת מי שיודע עכשיו. לא סודי ולא תגלית, אבל בהחלט סוד שמחכה להתגלות עבור כל השאר.
המבנה כולל שש קומות גבוהות, כשהארבע העליונות שבהן משמשות לחנייה, אז עם זה הסתדרתם. כשנכנסים ומתחילים לטפס עם האוטו, מתחילים לקבל מושג מה מצפה בפנים - הצבעים בוהקים, הניקיון צועק, הריווח בלתי פרופורציונלי למה שהתרגלנו אליו מחניונים כאלה - אבל הספק ההוא עדיין מנקר בך.
כשיורדים לקומת הבסיס, הספקות כמעט מתחילים להתנצל. סופר, בסך הכול, נכון, אבל מודה שבכזה עוד לא נתקלתי כאן, במדינתנו חובבת הקניות הגדולות. מעברי ענק, צחצוח שדורש אינטרבנשן, מבחר פסיכי ומחירים שגרמו לי כמעט לשכוח את סיבת בואי המקורית לכאן. לא ברור איך הדבר הזה לא סומן כבר כאתר תיירות חובה, וממש לא ברור - סליחה מראש מהלקוחות הקבועים, אבל הגיע הזמן לשתף, לא? - איך הוא לא מפורסם יותר.
ועכשיו, אוכל.
מעל הסופר רוחשת קומה שנייה של "נון-פוד", ובה טירוף דברים לבית. הפוד-קורט של מרכזה נמצא חצי קומה מעליה, ומחובר אליה במדרגות נעות פנימיות שמאפשרות טיפוס עם עגלת הקניות שלכם. בצד, סמוך לכניסה, הלך והתפתח כאן עם הזמן מתחם נוסף, של "חניית עגלות" בלתי רשמית.
אני שומע על הפלא ולא מבין, ואז מבין היטב כשהוא מתגלה בפניי בקצה הדרגנוע. אנשים קונים, אנשים רעבים, אנשים אוכלים, אנשים שבעים, אנשים מרוצים, אנשים קונים עוד. מעגל החיים הפלאי שלנו.
בפנים, הפוד-קורט הוא אכן פוד-קורט, ובו-זמנית דורש מכם לשכוח בבת-אחת כל מה שידעתם על פוד-קורט עד עכשיו. ענקי, עם חלונות זכוכית הצופים לטבע שמסביב ומגיעים עד הר תבור. מבריק מניקיון, בוהק משירותיות, ועם שירותים שהייתם מצפים לפגוש במלון בוטיק לונדוני. נשבע לכם, תנסו.
בחלל פועלים שבעה מטבחים שונים ונפרדים, ששייכים כולם לכל-בו, ולמשפחה, ומנוהלים על ידי עומרי קזל. הוא מסתובב איתי ומתחיל להסביר, אבל נאלץ לעצור כמעט כל כמה שניות להסברים וחידודים. רובם, אני מודה, נובעים מהנחת היסוד השגויה שלי על אוכל קניונים ופוד-קורט שעשו לכולנו קצת רע לאורך השנים. כשנתיישב לאכול, הוא יודע עכשיו ואני אדע עוד מעט, שום דבר כבר לא יזדקק להסבר.
יש פה שבע מסעדות - עוף רוטיסרי ותבשילים, שווארמה, איטלקית עם ארוחות בוקר ומנות דגים, המבורגר וענייני קריספי צ'יקן, סושי, טאבון פיצות ו"סוויט גארדן" שדואג לקרייב המתוק שלכם - שכל אחת מהן היא יחידה בפני עצמה, אבל גם חלק ממערך קסמים מתוחכם.
אתם יכולים להזמין דרך עמדות קיוסק דיגטיליות אך גם באמצעות דלפק ייעודי שמאויש על ידי אנשים אמיתיים, יכולים לערבב משהו מפה ומשהו משם, יכולים לשבת וכבר יקראו לכם. עם SMS, מה חשבתם?
השיטה יעילה עד כדי שיגעון, וסך אפשרויותיה ובחירותיה כמעט מקריס אותך ליקום שכולו אוכל. שלא לדבר על המחירים. אני יודע שאני כבר חוזר על עצמי, אבל גם כאלה לא ראיתי בגוש דן (ובשרון, חשבתם שלא נרגיש?) כבר שנים.
אז מה אוכלים פה? העסק מתחיל עם הברקספט של האיטלקית (שקשוקה וארוחות-צלוחיות, קרואסון סלמון וגבינת שמנת, טוסטים וכריכים) וממשיך לפסטות גדולות ונדיבות (49-59 שקלים, כן כן) עם ריקוטה וגבינת עזים, ראגו פטריות או בולונז. זה גם המקום למחבת פירות ים (89 שקלים, צחקנו), ללינגוויני ברוטב עגבניות עם מולים ושרימפס, לארנצ'יני גדולים (שלוש יחידות, 39 שקלים, המשכנו לצחוק), למנות דגים מעולות ולפיש אנד צ'יפס (59 שקלים) כמעט משפחתי במאפייניו.
תנור הרוטיסרי הסמוך מוציא, ובכן, עוף שחום-שזוף, פריך-עסיסי (59 שקלים לחצי עוף בפורמט מסאחן, על פיתה ענקית עם תועפות בצל מטוגן) וגם שניצל (65 שקלים, עם שתי תוספות וסלט), קציצות ברוטב אדום או צלי בקר ברוטב חום וירקות שורש (65 שקלים). המנות, אני מניח שהובן כבר, אינן מינימליסטיות ובוודאי לא מרומזות. הן מקסימליסטיות, וכורזות.
הלאה. שווארמה עגל-כבש מצוינת, ביחס של 70-30 אידיאלי בעיני (חצי פיתה ב-29 שקלים, מנה בעשרה שקלים יותר, באגט ב-44, לאפה ב-49 וצלחת-הגזמות ב-69 שקלים, התגעגענו) ליד מגש, לא פחות, של עראייס (54 שקלים) או חזה עוף על הגריל (49 שקלים).
והמבורגר גם. גירסה קלאסית בת 220 גרם (64 שקלים. לארוחה, כן?), דאבל או טריפל, וקריספי צ'יקן לידו, צ'יפס מעולה, ותוספות מושחתות כמובן (גבינת' צדר וגם רוטב צ'דר, בצל מטוגן ואיולי מעושן). וכנפיים (39 שקלים לעשירייה, 49 שקלים ל-16 יחידות). מה עוד נותר לומר?
שתי השלוחות שסיקרנו אותי יותר מכל היו מטבחי הסושי וטאבון הפיצות, מקומות שבהם נדרשת יד מיומנת ומובחנת מאוד, כזו ששולטת בדקויות הספציפיות הללו, בזמן שאגפי האוכל האחרים עוד איכשהו יכולים להסתנכרן יחד עם צוות כשרוני.
איפשהו, הנחתי מראש, חייבת להיות פה חוליה חלשה בשרשרת. הנחתי, וטעיתי. טעיתי, ושמחתי לטעות. כרגיל.
הסושי כאן נהדר. דגים טריים ומחויכי בשר, אורז כיפי ושילובים מצוינים. יש כאן קלאסיקות, מן הסתם, של מאקי וניגירי, הרבה אופציות צמחוניות וטבעוניות, וגם שובבויות כמו "סנדביץ' סגול", "רול דה פריז" עם עירית ואיולי יוזו (38 שקלים, שנמשיך להיות מופתעים?), שרימפס רול ושיחוק בדמות רול לימון עדין, מוצלח, מצוין.
הפיצה - אין טעם כבר בהעמדת פנים כאילו משהו כאן לא עבד, נכון? - השלימה מאזן גורף שכולו ניצחונות טעימים. טאבון אבן, כמו שצריך, עם בצק תפוח, כמו שצריך, ושילובים מגפיים כמו פפרוני או ארטישוק, אבל גם לחמעג'ון ערבי-ישראלי, ופיצה שווארמה. ברצינות, יש שתי מילים סקסיות מאלה?
החגיגה מתכנסת לסיומה עם בר קינוחים כמובן. חלקו הגדול הוא ויטרינת גלידות ושיגועי תוספות אופייניים לז'אנר, וכל מה שנשאר מוקדש לעוגות ומאפים, עם החלטה קבוצתית נכונה לתת דגש על מה שיודעים לעשות פה, במקום.
אספרסו עולה כאן 7 שקלים. אמריקנו יוסיף לכם עוד שני שקלים לחשבון. קפה ומאפה? 19 שקלים. זוכרים איך פעם זה מה ששילמנו על הקומבינציה הבסיסית הזאת? קפה וקינוח, אגב, לא עובר את רף 40 השקלים. מצחיק מצד אחד. מעצבן מהצד השניף זה שצריך לחזור לתל אביב עכשיו.
לבד מאלה, לכו פשוט על המובן מאליו. חלאות אל-ג'בן (36 שקלים) גבינתי ממולא קשטה חלבי סמיך ומתוק רק בשוליו, או לילות ביירות (36 שקלים) מוכר יותר, לא פחות מצוין, ומתקתק בלבד. לא צריך יותר מזה הרי.
המעליות השקופות, והמרהיבות בדרכן, מובילות למרכזה כשבעה מיליון מבקרים בשנה. חלקם מסיימים את הביקור בקופות, וממשיכים חזרה לאוטו, ישירות. רובם המוחץ, כמובן, יעצור להתפנק בקאזה פוד, שנולד כגחמת-פנטזיה בימי הקורונה, שלא לדבר על הקהל הרעב שיגיע לפה במיוחד, סופר או לא סופר.
קזל פוגש את כל אלה, ויודע כמה בלתי אפשרית המשימה של לרצות אותם. הוא נהנה מגב קבוצתי מדהים למדי במאפייניו - מהשירות ועד חווית הלקוח, מכלי האוכל ועד ההבנה מה נכון פה ומה פחות - ומטפס על הכתפיים של אותו גב עם אוכל שנקודת הבסיס שלו גבוהה מספיק בשביל להיות נסיעת גו-טו כשאתה באזור, ושיאיו בהחלט שווים דהירה מיוחדת, דור-טו-דור.
מסביב, 420 מקומות ישיבה מרגישים כמט מוזר בשקט שלהם. המקום מלא, ואתה בכיף שלך. ישראלים מסורתיים וישראלים ערבים, כיסוי ראש כזה וכיסוי ראש אחר. מסתבר שאפשר לשבת ביחד, ליהנות, גם במקום לא כשר, וגם בימים האלה. אוכל, זה ברור, הוא תמיד ההתחלה של התקווה.
קאזה פוד, קניון Merkaza, העבודה 1, נוף הגליל, ראשון-שבת, 8:30-21:00