ברד, ראשון לציון: בשורת שחיתויות והגזמות חדשה, ושווה באמת

קשה מאוד לדלג מעל זה, וכמעט בלתי אפשרי לשלוט בזה בלי שום החלקה, אז כשהמכונית משייטת באיטיות לכיוון ראשון לציון, אתה כבר מכין את עצמך, ומתכונן.

אתה מדרים על איילון ותוהה בפעם המי יודע כמה מי קובע את שמות המחלפים ואיזה מחולל אחראי לעיוותים האלה הפעם, כמעט מתבלבל בעלייה הראשונה ומתבלבל בלי שום כמעט בפנייה שאחריה, יורד ועולה רק כדי למצוא את עצמך על כביש מהיר נוסף ומופתע שוב, כמו כל פעם מחדש, מכך שחמשת הנתיבים האלה הם בכלל כביש עירוני - אספלט אורבני פועם שרק נראה כמו אוטוסטרדה.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

אתה מכין את עצמך, ומתכונן, אבל לא באמת מצליח לשלוט בפה הפעור מול "מתחם" נוסף, ובצחוק המתגלגל כמעט מעצמו אחרי הכיכר, למראה "רחוב" שכולו חזיתות חנויות, בנייני משרדים גבוהים מלמעלה, ומרבדים ענקיים של חניונים נמרחים מתחתיו.

זאת עיר אמיתית, ענקית, חיה ואנרגטית, אתה שומע ספק כתירוץ ספק כאליבי בכל פעם שאתה פותח את הפה עליה, אפילו כדי להגיד משהו טוב. סביר שהם צודקים, בטוח שהם יודעים טוב יותר, אבל קבלת הפנים הזאת היא עדיין קצת פרודיה.

מזל שיש את "ברד".

הבייקרי החדש יחסית בפינת אותו רחוב שאחרי אותה כיכר הוא חלק מאותו מתחם מפלצתי, אבל למעשה תמונת המראה שלו. מקום קטן, בלתי צעקני, עם כניסה מרכזית להזמנות (ותור, ברור), יציאה לחלל פנימי צמוד שעניינו ישיבה, וגם רחבה חיצונית צמודה שבזמן הביקור שלי במקום עמלו לכסות אותה בפרגולת עץ, במה שהיה מופע מרתק למדי של עבודת כפיים מאומצת, והשקעה מרשימה.

ההשקעה הזאת זולגת פנימה באופן טבעי. שימו את האוטו, כנסו, וראו בעצמכם. כל מי שעושה את זה נותר מרותק, מופתע מכך שתורו להזמין הגיע. בעיר שיודעת - סליחה מראש על הקלישאה שהיא גם סטיגמה שהיא גם קצת הכפשה ובעיקר היא הרבה אמת - בעיקר רשתות ומותגים, ופחות בתי עסק עצמאיים, בטח בעולמות האלה של אפייה ושחיתות פחמימתית, מה שהולך פה הוא כמעט מכת ברק מחשמלת. או במילים אחרות, עדן ניסים.

הקונדיטורית הצעירה, שהספיקה לעבור כבר במלון הילטון, ברביבה וסיליה ובמסעדת נינה ביאנכה, נחתה פה כדי לרתום את חלומות הבעלים לכדי הגשמה. זה קורה צעד אחר צעד, מגש אחר מגש, תנור אחר תנור. בנפרד, מדובר במלאכה מדוקדקת של עבודת ידיים. ביחד, זאת ויטרינה מעולה שבמעולות.

יש כאן מאפים מלוחים פתוחים על בסיס בצק קרואסון, עם מילויי פולנטה-פטריות-פרמזן או עגבניות-מוצרלה, טארט עלים ירוקים עם גבינוץ וירקות צלויים, בורקס פינוקים מפנק יותר וכריכים מתפקעים - פרעצל עם סלט ביצים, למשל, חלה רכה שבתוכה נבנה מגדל חביתות קטן, לחמניות ביס עם בטטה וקרם שום, או בצק מדופף שמתפרע עוד עם סלק מבושל וגבינת בושה.

הבחירה מורכבת. אלו לבדם, מן הסתם, יחזיקו לכם בוקר וימשיכו עד הצהריים ואחריהם. מה שמגיע אחר כך דורש, עם זאת, מעט שיקול דעת. כזה שקשה לתעל לנוכח הדיספליי.

תפריט הבראנץ' פה אינו מחכה לסופ"ש, ומפתה אותך על בסיס יומיומי, משלב לחם טוב עם יד טובה, הגזמות פושעות אך טעימות ויכולת עקבית לשדר "חייבים לחזור".

טוסט, לדוגמה. "רק טוסט" אתה מפציר בעצמך להירגע, גם אם הוא קורא לעצמו "צ'יזי טוסט" (46 שקלים). אבל יש כאן אמת נדירה בפרסום - לחם קסטן, איולי עשבי תיבול , קונפי שום, ואז שמיכה עבה, פוך ממש, של מוצרלה, צ'דר ופרמזן. נוזלת באיטיות ממרכז החיתוך המשולש, ולא מפסיקה לבעבע את עצמה על הצלחת. צ'יזי אינדיד, בגודל מפואר שחייב להיות מוגדר, ושוב סליחה, כראשל"צי.

יש גם גירסת "סנט ג'רמיין" (עם איולי כמהין, ריבת בצל ביין וריקוד גבינתי אחר), וגם "הפייבוריט" שמחזיק בקושי גאודה ומוצרלה, אבל העסק מובן, והעסק טעים, והבראנץ' חייב להמשיך בהצגה.

וזאת הצגה. קובנה אבוקדו מטלטלת את עולמות האבוקדו-טוסט המעט שחוקים כבר עם כל מה שחשבתם שהמילים "קובה" ו"אבוקדו" אומרות, פלוס ביצת עין מלמעלה (48 שקלים), ולידה קורצות מנות קרוק מאדם עם בשמל כמו שצריך, וסלמון מעושן, ובנדיקט עם קרם פרש.

השתרבבה לכאן, כנראה בצחוק שאחרת איך אפשר להסביר, גם מנה בריאה שמערבבת ממרח קשיו-סלק עם גוואקמולי וגרגירי חומוס קלויים מעל לחם נלסון קלוי, אבל עדן והצוות שלה מחזירות את הספינה למסלול במהרה, עם ערימת פנקייקים, רוטב אוכמניות ביתי וסירופ מייפל.

זהו גם השלב שבו אתה חוזר לאותה ויטרינה, ומתלבט מחדש מול המתוקים.

מאפה קרואסון עם קרם שקדים ונקטרינות צלויות בדבש ורוזמרין, נגיד, או קרואסון פיסטוק. קרונאט במילוי בצק עוגיות שוקולד צ'יפס או דניש קינמון, עוגיות פריכות-רכות, עוגת גבינה באסקית שסוף סוף עונה להגדרה או פאדג' שוקולד פאדג'י-שוקולדי. אני כותב "או", כשבפועל מתחשק "ו", "ו", "ו".

וקיוב, הגירסה של עדן לקוביית הבצק הממולאת, בסייז אימתני שמחייב חלוקה (לכאורה), דורש הסברים ומתרץ תירוצים. קיוב קרואסון עם גנאש שוקולד לבן מוקצף, קוביות מנגו וליים, וקיוב קרואסון עם מוס גבינה ודובדבנים טריים, וקיוב קרואסון "לילדים" עם שנטילי ווניל או גלידה. זאת קוביה שמזכירה מבנים תיירותיים ברחבי העולם, ויכולה בהחלט להיות המגנט העירוני החדש של ראשל"צ. הגודל מתאים, וכל השאר - בצק חמאתי, מילוי וציפוי, ידיים מתלכלכות וחיוך מוכתם בשוקולד - עובד היטב כאטרקציה.

בשישי, כצפוי, כל זה מוכפל, מחוזק ומשודרג. מבליט לחמים וחלות, מוציא עוגות שמרים וקינוחי פס ולא מפסיק למזוג קפה.

סוף השבוע הוא תירוץ טוב לכל החגיגה הזאת, אבל הבשורה האמיתית היא הקביעות, ימי החול, והיכולת להגיע לכאן תמיד וליהנות מאירוע, איוונט ממש, שהוא שגרה טעימה. קטונתי מלבקר את עיר הענק הזה על היצע האוכל שלה, אבל האמת היא שהרשימות שלה אכן מצומצמות, ותושביה המושבעים ביותר לא מצליחים להרחיב אותן. עד עכשיו, עד עדן, עד ברד.

ברד, לח"י 2, ראשון לציון