גם אם הייתה כזאת באמת בעבר, אני לא בטוח שעדיין מתקיימת תחרות של ממש בין תל אביב ובין ירושלים. כמו לא מעט מדינות בעולם, שתי הערים המרכזיות הכריזו פשוט ניצחון, הפרידו כוחות בתהליך ארוך, הנמיכו ווליום והקפידו לתחזק בעיקר גאווה פנימית, מתובלת בזלזול חיצוני. אלו לא חומרים לקטטה, סתם איבה פולקלוריסטית שמעניינת רק את מי ש, ובכן, מתעניין בהבלים מעין אלה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כל ההקדמה הזאת, כמובן, אינה מתייחסת לעולמות תוכן מהותיים יותר, כאלה שבנפשנו ושבלעדיהם ספק אם תהיה פה מדינה. כדורגל כמובן, הוא עדיין עילה להזנקת כוחות או"ם, שיפרידו. מזג אוויר, מן הסתם, מספק חומר התעליינות לאנשי הבירה על צלילות האוויר והטמפרטורות הצונחות כבר בערבי סוף אוגוסט, והים משיב קונטרה מערבית ראויה, כחולה ועמוקה.
אבל כל אלה הם כלום לעומת האוכל.
נחיתה בול. מחנה אסאדה
אי אפשר, ואני חלילה לא מתכוון, להשוות מטבחים מקומיים ואזורי בישול. פה זה לא איטליה, על כל הצער שבדבר, ואין באמת חצייה של גבולות אוכל ממחוז למחוז. אתה יכול לצעוק עד מחר אש-תנור ומציצה, לאף אחד לא באמת אכפת.
אבל מה שכן אכפת, וכן מורגש, ואפילו מסמן גבולות, הוא הסטריט-פוד העירוני. נכון, הקוסמפוליטיות מטשטשת אבחנות ומקרבת טעמים, אבל תל אביב וירושלים עדיין מצליחות לשמור על חוויה עצמאית, מובחנת. אחת, אם להכליל בגסות יחסית, היא טרפת טרנדולוגית והר געש שמתפרץ מדי כמה שבועות עם וולקנו בגוון אחר. השנייה, בטח מחוץ למתחם הגועש שהוא שוק מחנה יהודה, עדיין רוכבת על המיתוסים שלה, מטפחת אותם, מקפידה לשמר מה שצריך לשמר.
ובגלל כל אלה, הנחיתה של מחנה אסאדה באמצע תל אביב היא כל כך מעניינת.
מזללת הבשר המהירה של אתי וירון ישפה פועלת כבר כשלוש שנים בפאתי השוק הירושלמי, צמודה למסעדת בלאק איירון המצוינת שגם היא בבעלותם, ומתחזקת כך את אחת הפינות הקרניבוריות הטובות ביותר בישראל. תיאורטית, אפשר לפתוח באסאדה את היום עם צהריים, ולהמשיך לאיירון לערב. זה אפשרי, ודורש לאחר מכן רק זמן התאוששות ותור לקרדיולוג הקרוב. מעשית, אנשים עושים את זה ומדווחים שלצד דפיקות הלב המואצות התפתחו גם חיוכים מואצים. הכותב אינו רופא, אבל הוא ממליץ.
וכך, עם ביסוס המנגנון בירושלים, התפתחות טבעית לנקודת האמצע במודיעין, הגיעו בני הזוג לג'ונג'ל האמיתי של אוכל הרחוב הישראלי, שהוא כיכר רבין. ובתוך הג'ונגל, שביל הולכי רגל שידוע בקטלניותו, בדמות רחוב מלכי ישראל. ובאמצע הרחוב, קרחת יער לא מבויתת, לא ממופה ובלתי מסומנת. ברוכים הבאים למלכי ישראל 8.
התפריט מהודק בגודלו אך מצוין באפשרויותיו, מתבסס בעיקר על כריכים בלחמניית חלה קלועה אבל יודע להניח מגשים עמוסים בפני מי שבא לאכול במקום.
יש כאן "אסאדה" (כריך בשר אסאדו בצלייה ארוכה, 58 שקלים), סטייק אנד אגז (72 שקלים), "מילנזה ארגנטינאי" (כלומר, שניצל בקר, עם סלט ביצים, 56 שקלים), כריך שניצל עוף כמובן, עם חציל מטוגן כמובן-כמובן (52 שקלים), שורט ריב מעושן עם איולי נענע-הדרים (68 שקלים), וגם אופציה טבעונית על בסיס הבשר החדש של רידיפיין מיט (56 שקלים).
המגשים מוסיפים לאלה "אסאדה אנימל סטייל" (אותו בשר אסאדו, עם "צ'אנקי פוטטו צ'יפס", רוקט, בצל פריך, ועגבניה צלויה, 68 שקלים), מגש קטוגני שמחליף תפוחי אדמה בכרוב צלוי, את שתי גירסאות השניצל, חזה עוף על הגריל (עם רצועות כרוב וירקות קולסלואו סטייל, 52 שקלים), צ'וריסוס (66 שקלים) וגם בריסקט מעושן (עם צ'יפס וסלט ביצים, 76 שקלים).
הסיפור כאן מהיר ומקצועני, מעמדות הקיוסק שהשכילו לפנות ברחבי ישראל זמן שירות וזמן תורים, ועד האנשים אשר על הדלפק. הכריכים עצמם, אגב, מיישרים קו ונארזים במעין גליל קרטון קשיח (ומתכלה) שרק הוא ראוי לפרס נובל על ההשקעה והמחשבה, ובעיקר על היכולת לשים לך בידיים סנדביץ' שלם גם לאחר ששליחי וולט התאמצו מאוד - או לפחות כך זה נראה למתבונן מהצד - לאתגר אותו. כן, נשתמש ב"לאתגר" כי ביטויים אחרים, אף שהם בהחלט מתאימים כאן, יובילו לבלגן.
כריך השורט ריב היה הראשון שנפתח, יוצא מהגליל המיתולוגי לאוויר העולם, רק כדי להיות יעד חיסול אסטרטגי. רצועות הבשר דקות, הסמוקינס עדין מאוד וכל השאר - ירקות פריכים ומלפפון כבוש, איולי נענע ואותו פלא חלתי - החמיאו בלי לגנוב את ההצגה.
כריך שניצל עוף היה הבא בתור, מציב כוכבית ענקית מול העיניים (והשיניים) וזועק "די, אי אפשר לראות יותר שניצל בחלה".
אבל הקטע הוא שאפשר, ושלא סתם זאת אחת הקומבינציות האהובות ביותר במקומותינו, בטח כשהיא עשויה ככה. חציל מטוגן, שמנוני ושמנמן במידה, עלי רוקט ובצל מטוגן פריך, ג'וס מצוין של טחינה וסלסה, שניצל שטוגן במקום ונחתך מיד וקפץ ישר אחרי זה פנימה, והחלה עצמה - רכה אך לא כנועה, עם קצה אחרון שספג הכול לתוכו, לקליימקס טעים.
כריך אסאדה, הסטייפל של מחנה אסאדה אם לא היה ברור מהשם עצמו, רץ גם הוא בדרך חרושה למדי, שמפהקת כמו כולכם לשמע המילים "בשר מפורק". גם במקרה שלו, זה תלוי בשר ותלוי ידיים ותלוי סטנדרט של מקום. אלה - הבשר והסטנדרט ובעיקר הידיים - של הישפאים גורמים לכם לטפטופים בשריים צוהלים מהסנדביץ' לנייר העטיפה, וגורמים אחר כך לתנועה אינסטינקטיבית, בלתי רצונית, ומנצחת, שכולה ניגוב של אותן טיפות עם שאריות החלה שהצלחת להציל מטריפה. מודה באשמה.
קטונתי לנחש - אולי להמר זאת המילה המדויקת יותר במקרה הזה - מה תוליד הכתובת המקוללת הפעם, ואם מחנה אסאדה תצליח לצחוק לה בלבן של המיקוד. היו כאן מקומות מעולים שלא החזיקו מעמד, ומקומות בינוניים ששרדו כפול מהם, כך שאין טעם לתחזק את שטות הוודוו הספציפית הזאת.
קטונתי גם להכריע איזו עיר יודעת לתת לך אוכל טוב יותר, ורחובות טובים יותר, ואוכל רחוב שמשדך את שניהם למצמוצי עיניים-שפתיים מוחלטים. שתיהן מעולות, כמובן, ושתיהן יכולות להסתדר אחת עם השנייה. משאר הבלגן והרעל יש לנו מספיק, יותר מדי, בימים אלה, תודה רבה. עדיף לפתוח שולחן.
מחנה אסאדה, מלכי ישראל 8, כיכר רבין, תל אביב, 077-3627518