רומא, איטליה: דמעות אושר ודמעות עצבים מול האוכל הטוב בעולם

זאת שעת בוקר מוקדמת למדי, במונחי ישראל וגם במונחי המקום, כך שאני ישר נסוג וחושב שטעיתי. בתום לב אמנם, אבל עדיין טעות. יכול להיות ששמעתי לא נכון. יכול יותר להיות שהבנתי לא נכון. מאוד יכול להיות, למעשה, שהייתה זו ה-Wishful Thinking הממזרית. וכן, לא נעים להודות, אבל גם האפשרות שטעיתי עם המטבעות עצמן, מזומן כאילו אני ב-1984 ולא ב-2024, קיימת בהחלט.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

אני פותח בתהליך אלימינציה יסודי, ופוסל אחת-אחת. שמעתי נכון, מסתבר, ולמרות האנגלית החורקת - של בני המקום בעליל אבל גם שלי לא חלקה, בואו נפסיק עם ההצגה הזאת - הבנתי נכון מאוד. הווישפול ת'ינקינג גם לא עירפלה את החושים, ואפילו המטבעות עבדו. על סכום כזה, לא היה שווה אפילו להוציא את הטלפון עם האשראי מהכיס.

12.50 יורו, נשבע. איך אפשר לטעות בסכום כזה?

כן, הגיע הזמן לטור השנתי (או הדו-שנתי, או החודשי, תלוי בתכיפות הנסיעות והחופשות ותלוי עוד יותר אפילו ברמת החשק לגרור את עצמך בעצבים ולגרור את אותם עצבים עוד קדימה, שהרי כבר חזרת לארץ, אז למה להמשיך עם הסבל) על אוכל רחוב בחו"ל.

וזהו טור שנתי עם הפרעת אישיות חדה, וקבועה. אוכל מדהים, ומקומות מדהימים, ולכל הפחות משהו שונה מול העיניים, ובתוך הפה, והנה אתה נגרר מכל הטוב הזה לדיבורי צרכנות וארנק ומטבעות ומזומנים כי אין אחד בלי השני, ואין טעם בלי חוסר הטעם.

ואם ברמה ובמגוון, ביצירתיות ובידיים, אנחנו יודעים לעמוד זקופים מול *כל* מדינה בעולם, רחוב מול רחוב, הרי שבכל הקשור לווליו פור מ-א-נ-י, הטורים האלה נראים בסופה של כתיבה אותו. דבר. בדיוק.

והפעם, רומא, ואומבריה גם.

טירוף המערכות הכללי שהוא אוכל איטלקי גידל לאורך השנים כמה תובנות, ועיגן כמה יסודות. אין טעם להתחכם, כולם נכונים. אתה צריך להיות כישרון ענקי, טאלנט בקנה מידה גלובלי ממש, כדי ליפול עם אוכל במדינה הזאת. זה נכון לקרן רחוב נידחת בכפר שהלך לישון ב-14:00 ועדיין לא התעורר, וזה נכון גם - בניגוד גמור לכל מוסכמה עולמית - למלכדות התיירים הכי זועקת בפיאצה הכי מתויירת במדינה הפקוקה הזאת, ובעיר הפקוקה הזאת במיוחד.

יש כאן, בפשטות, תרבות אוכל שהתפתחה לאיטה במשך עשורים ומאות, ולא קופצת על שינויים. הטרנדים סוננו בביקורת הדרכונים, מורגשים רק בשולי השוליים ובוודאי לא יוצאים מהמטרופולין. סוכנויות השכרת הרכב במדינה, הידועות לשמצה גם כך, דאגו לזה.

בחוץ, המיתוסים אמיתיים, והקלישאות הן רק יומיום. כל מחוז ותוצריו. כל נפה והאוכל שלה. ברומא, הכול מתנקז לכדי מסיבה אחת גדולה. האם יש כאן רבע שעה שבה תושבי העיר אינם מתעסקים באוכל? אני מניח שכן, אבל לא ראיתי כזאת בארבעה ימים שם. ארבעה ימים נוספים באומבריה השקטה והשלווה והירוקה והכל כך יפה, היו אמורים להיראות אחרת, אבל גם היא אובססיבית, באופן הכי טעים שיש.

והאוכל, סליחה מראש, נפלא. דוכני הפיצה הרומאיים (Pizza al Taglio, חתוכה במספריים על פי דרישה) זלגו מעבר לגבולות הבירה, אבל לא ירדו ברמתם, והם בדיוק כפי שאתם זוכרים אותם מהפעם האחרונה שיצא לכם. שם, לא פה. כאן הם כבר מזמן חלטורה של חיקוי של שיעתוק של עצבים. באיטלקית הם עדיין כפי שהם אמורים להיות - מצגת צבעונית מסחררת של אפשרויות, טופינגז שלא פוחדים להעז ומניפה רחבה, רחבה עד מאוד, של פיתויים.

מורטדלה וריקוטה עם פיסטוק, ברור, ומגשים דו-ספרתיים של נקניקים אחרים. גבינות אינספור, כל אחת ומקומה המכובד. רוטב עגבניות קלאסי, אבל גם כל רוטב פסטה אחר שמוצא את מקומו על הבצק. והבצק גם. פריך ושחום מלמטה, מתרומם ובועתי בהמשך, ואז מתרכך במפגש הראשון עם השיניים.

ככה, ככה בדיוק. בגרושים.

בועת הסופלי נופחה אמנם למימדי ענק בשנים האחרונות, וצריך מעט לברור את מקומותיה, אבל אין גרועים. רק מעולים, ומעולים אלוהים אדירים.

זה עדיין, סליחה למדקדקים כי בהחלט ניסיתי להבין את ההבדלים ולא הצלחתי, סוג של ארנצ'יני, אבל בהינתן שהשם עצמו לא משנה, ההתמסרות מוחלטת. זאת מנה ראשונה גו-טו כמעט בכל מסעדה של ממש, אבל נסו למצוא את המתמחות, את הדוכנים שיודעים להתמקד, ובעיקר נסו - אם בכל זאת צריך איזשהו כלל אצבע שכזה (ואצבעות הן כל הסיפור כאן, הרי) - למצוא את אלה שמכניסים לשמן את כדורי היצירה האלה רק אחרי שהזמנתם, ולא את אלה שמחכים לכם כבר. תחשבו פלאפל, אם בכל זאת בא לכם לעברת.

אחד מאלה הוא I Suppli Dei Coronari, מקום קטנטן עם שני שולחנות פנימיים, בר עץ צר וכמה מקומות ישיבה על הרחוב היפהפה - אחד מאלפי רחובות יפהפיים, מה נסגר פה? - של מרכז העיר רומא. הוא מוגדר כ"Bottega Di Cibo Di Strada". כלומר, דוכן אוכל רחוב. אמת בפרסום. תפריט של סופלי (3-5 יורו בודדים ליחידה בגודל שהוא כמעט ארוחה בפני עצמה) בכל צבעי וגווני הגבינה הנמתחת, עם אורז ורוטב עגבניות ואורז עם רוטב שמנת ומילוי קאצ'ו א פפה ומילוי קרבונרה, וגם לזניה הום-מייד כזאת, מהסוג שחלמתם עליה כשהזמנתם כרטיס טיסה, ובירה ושקט והנה, הגעתם.

להיט ויראלי נוסף הוא כריכי הענק של All' Antico Vinaio, המשודכים נון-סטופ לתורי ענק, אבל מה שבארץ הופך להיות תעוקת חזה והמתנה, שם מתוקתק, כמעט בלתי מורגש, והופ, אתם מול ויטרינה מתפקעת מבחירות, ומבחירות שלא היו, מחיוכים, ומחרטות שעוד יהיו. אל תחכו ואל תתייסרו, כל מה שתקחו - בשר ונקניק וגבינה ורוטב - יעבוד. הלחם ידאג לזה, ורמת הבסיס של הדברים עצמם, מה שנהוג לכנות בעברית שיווקית "חומרי גלם", תעשה את כל השאר.

כך פועל גם הקסם של Trapizzino, משחק לשוני שמחבר יחד באופן מילולי לחלוטין "משולש" ו"איך בא לי לחזור למקום ההוא ברומא". הקונספט מוכר - בצק בצורת משולש שקודקודו למטה והמפתח הרחב שלו מכניס פנימה תבשילים, עניינים ודברים שבמקומות אחרים היו אולי נחשבים לעבירה פלילית שדינה יום צום.

פה, לעומת זאת, זה עובד בקטע משוגע. קציצות בקר ברוטב עגבניות או עוף קצ'טורה, "ציידים" סטייל. ספיישלים מתחלפים (תבשיל מדהים של דג וזוקיני וגרגירי חומוס, למשל) וטוויסטים נוספים, שכולם יושבים היטב בפנים, לא מורידים אפילו טיפה של לכלוך על המכנסיים, עם בצק שאתה סקפטי לגביו ואז נותן לו לעצום לך את העיניים עם תחושה שמנמנה שכזאת שאפשר רק לחלום עליה, ואכן חלמת. מחיר: 5 יורו ליחידה. שאיפות בחיים: להסתפק ביחידה אחת כזאת.

והמאפים.

מה שהייתה פעם נקודת החולשה היחסית של רומא, ושל איטליה בכלל - הכללה גסה עד כדי חצופה, אבל אני עומד מאחוריה - התפתחה (יחד עם שאר העולם ובייקריותיו) בעשור האחרון למפלצת פחמימות. לא פחות.

בעבר, הזמנת אספרסו וקורנטו של בוקר (בעמידה, ברור, כאלה מקומיים אנחנו) והתפללת לרוחות הוותיקן של רופאי השיניים. היום, מקררי זכוכית מועמסים כבר בשבע בבוקר בטירופים שבישראל נהוג לשמור לסופי שבוע, אולי. מריטוצו כמובן, על הקרם הבלתי ממותק הנפלא שלו (גם כאן, לכו על אלה שמורחים אותו רק אחרי שהזמנתם, כמו בקפה Sant' Eustachio הצהוב והמיתולוגי), וספוליטאלה פריך שבפריכים, עם קרם ריקוטה הדרי (אך גם נוטלה, הם כבר לא שמרנים כמו שנהוג לחשוב).

וסופגניות עם קרם, וקרואסונים ממולאים בפיסטוק. וכוסות טירמיסו, וריבת פירות יער שנתחבת ביד נדיבה לתוך בריוש. ארוחת בוקר של אלופים (במחיר של מאפה אחד ישראלי. כן, ממש כך). זוכרים את ה-12.50 יורו? זה היה למגש של שישה ב-Taliani, פסטיצ'ריה מעולה ברובע מונטי.

הגלידה עדיין נפלאה כאן, ולא חייבים להגיע עד Giolitti בשביל הוכחות. אם כי רצוי, עדיין רצוי. יש כאן קסם ישן-נושן שמצליח בכל בוקר לנער מעצמו אבק ולהעמיד אותך מול דיספליי עינויי גלידה אכזרי. המחיר פה מצחיק, בטח בהתחשב בכך שמדובר במוסד ובאתר עלייה לרגל, והתוצר מושלם, לא פחות. אתה מת להגיד "עקפו אותה", אבל המילים לא יוצאות מהפה. בגלל הטעם, בגלל הרכות, בגלל הקצפת.

כמוה, גם הסופרים. בשולי הדרך ובמרכזי הערים והכפרים, עם אגף נהדר של אוכל מוכן, קולקציה בלתי תיאמן של מאפי צהריים מהירים, תבניות רותחות של תבשילים ועניינים ואותך בוהה, מתקשה, ואז לוקח אחד מכל אחד, ומקבל עודף מ-10.

וכן, גם הפסטה. אל דנטה, נו מה. וקרבונרה שלא מוגשת לך בפאסון מיותר עם חלמון ביצה, אלא כבר מעורבבת לשמנתיות, עם גואנצ'אלה ולא עם בייקון, במליחות מתוקה שכזאת. כן, בדיוק כמו שעולה לכם עכשיו על קצה הלשון. כל ספגטי ספגטי. כל טורטליני עבודת יד. לא "עבודת יד" עברית. עבודת יד ממש. מחירים? באמצע טרסטוורה, השכונה שמספקת אזהרות מסע של הצפות-יתר מתיירים, בתוך המסעדה הכי ויראלית והכי פופולרית, עם תורים שמתארכים עד מעבר לאפיפיור, אולי 12 יורו, מקסימום 15.

לצחוק ולבכות. ליהנות ולהתעצבן. להמריא ולנחות (ועוד לא דיברנו על שדה התעופה, ועל השיפוץ המופלא שלו, ועל האוכל שלו). עד הפעם הבאה.