משהו מבעבע בקריית אונו. אלה היו יכולות להיות בקלות בועות האתמול וחדשות האשתקד, אם הביעבוע הזה לא היה נמשך כל העת, משוקשק נון-סטופ ומאיים לגלוש ולהציף באפשרויות אוכל. כן, העיר שקצת חוברה לה יחדיו והתפתחה לה בנפרד התחילה לחוש רעב רק לאחרונה - באופן יחסי, כמובן. חשה, והתחילה לטפל ברעב הזה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
פה - זאת לא ביקורת אלא עובדות של ממש - השכונות קדמו למסעדות, הדירות קדמו לטאבונים והכיכרות קדמו לכל דבר, למעשה. כשאלה קמו, עברו לשאול מה אוכלים היום. לשאול ולענות.
אתה נוסע ומוודא באופן הכי פיזי שיש שאתה לא חלק ממודעת נדל"ן ענקית ותלת-מימדית, ושהאוטו אכן זז. מסביב, אתר הבנייה הגדול הזה מתאים את עצמו למתרחש, משתנה תדירות ומתפתח עם כל ביקור. חזרת אחרי שבועיים? הנה עוד בניין ועוד מתחם ועוד מעגל של מסעדות מלמטה. הנה גם האנשים שסוף סוף מקבלים מה שאנשים בשכונה צריכים לקבל.
משהו מבעבע בקריית אונו. ג'אנגל טי, למשל.
יקיצה טבעית. ג'אנגל טי
מותג הבאבל טי החדש הוא תוצאת החלומות-פנטזיות מחד, והתסכולים-אכזבות מאידך, של יהלי רובינסקי, צעיר שעדיין לא חגג 22, אבל ידע היטב מה לעשות עם חופשת השחרור שלו, מה חסר פה ומה אפשר לשפר פה.
הידע הזה הגיע בעקבות נסיעות תכופות שלו למזרח הרחוק עם אביו, והתפרעויות משותפות שלהם בדוכני הבאבל טי המפורסמים של סין וטאיוואן. עוד לגימה ועוד לגימה, השוואה מקומית לשוק הישראלי המתפתח במהירות, והמסקנה שלהם הייתה ברורה - זה לא זה, וצריך כזה, וקדימה, לזה.
ג'אנגל טי, מבחינתם, הוא הדבר האמיתי, תואם ככל האפשר את הקרייב האסייתי שסחף את העולם. אלה מילים גדולות, ענקיות, כשהן מוצמדות להרבה מנות ולהרבה טרנדים, בטח בעולמות הסטריט-פוד. פה, לקרוא לתופעה הזאת גלובלית זה להגיד את המובן מאליו. העולם הושטח והוקטן, הרשתות החברתיות הבעירו תחתיו אש-תמיד, והבועה התנפצה בפה של כולנו. ככה פשוט.
זה הוביל לניסיונות רבים של התאמה כחול-לבן. חלקם מצוינים בפני עצמם, עם טאץ' ישראלי מוקפד. חלקם לקחו את זה לנקודת קיצון של שגעת-מתוקים ואינסגרמיות מעושה, כמעט סכרתית. אלה שמגיעים עכשיו יהיו הרוכבים המאוחרים על הסוסים הדוהרים האלה, המחלטרים כמובן, ואלה שזיהו הזדמנות שנתיים מאוחר מדי. כל טרנד מכיר את המסלול הזה.
פה, זה בכל זאת קצת שונה. שונה וטעים, עד כדי עיניים נפקחות בהפתעה.
הבסיס של ג'אנגל טי, והיתרון שלו, הוא החיבור הישיר למותג האם מטאיוואן - במכשירים ובתמציות, בכדוריות הטפיוקה ובשפה העיצובית. לא זכיינות, אלא שלוחה. לא סניף, אלא אחיזת ידיים מזרח רחוקה, מזרח תיכונית.
יהלי, אביו ואחותו הצעירה ביססו את הקשר הזה עם לימודים באקדמיית הבאבל טי של המותג, והעבירו שלושה שבועות של הכשרה כדי לבוא מוכנים. אני כותב את המשפטים האלה וספק צוחק ספק דומע מפערי התרבות בין שם לכאן, מהרצינות התהומית שלהם ובעיקר מהעובדה שיש מקומות בעולם שלנו, בזמן הזה, שיכולים להעסיק אותך 21 ימים שלמים בענייני תה קר ובועתי.
פה, בארץ הזאת, בימים האלה בדיוק, ובמציאות הבלתי נגמרת של כולנו, זה נתפס כתלוש, אבל נדמה לי שהתלישות הזאת בדיוק שומרת עלינו, ובלעדיה אין תקווה לכלום ממילא.
התפריט, כהרגלי המקומות הללו, שופע צבעים ואפשרויות, קומבינציות והרכבים.
תחת "מילק-טי", למשל, נכנסות 11 כוסות (26-31 שקלים, עם התאמות אפשריות ומעולות של רמת המתיקות, אפשרויות רבות לגירסאות טבעוניות, בחירה של טפיוקה כן או לא, ותוספות של קצפת ושיגועים אחרים). יש בהן, למשל, "ג'סמין" (תה יסמין, חלב וכדורי טפיוקה) ואולונג, "הונג-קונג מילק טי" נהדר עם גראס ג'לי מתמוסס שכזה, מאצ'ה וטארו הלהיטיים, בנגקוק מילק טי מהמם בצבעי אדמה ושחיתויות ממוסדות כמו קפה וייטנאמי ו"ג'אנגל קרים-צ'יז" עם חליטת תה ירוק, קצפת גבינה וג'לי ענבים.
בין לבין, מתבלטות הכוסות הגבוהות של "Dirt-Tea" (חליטת תה שחור, חלב, קרמל, כדורי טפיוקה וקצפת) ו-"Dirty Cookies" (שוקולד חלב, חלב טרי, קצפת, כדורי טפיוקה ועוגיות). מתבלטות, ואדירות באיזונן, מתוקות במידה ולגמרי שם עם משחקי הפריכות וההפתעות שבפנים, ומסביב.
קטגוריית הקפה (26-30 שקלים) שוטחת שלוש אפשרויות מלהיבות למדי - שוקולד, קרם שמנת ושילוב מריר ובוגר של קפאין ומאצ'ה ואגף ה-Smoototea מוסיף עוד ארבע התלבטויות (תות, פסיפלורה, אוכמניות ומנגו, 29-32 שקלים) סמיכות, אך ההפתעה האמיתית מגיעה מהפינות הסולידות לכאורה של התפריט - תה פירות ומבעבעי סודה (26-29 שקלים).
שם, אתה יכול באמת לחוש בטעמים, לבדוק עם עצמך, ואיתם, עד כמה פירותי זה ומה היחס בין הטבעי למלאכותי, ובין המלאכותי והמלאכותי מדי. תה ירוק עם פסיפלורה, בובה מנגו ולימון, למשל, הוא אדרנלין עם קש, חמצמץ ומאוד מוצלח בהתחשב בז'אנר. "מגנוליה", מצדו, מוסיף תפוח להתרחשות, וכוכבות אחרות מציעות בתורן ליצ'י, אוכמניות וכיף בדמות אפרסק ופיסות ג'לי תות.
אלה, יחד עם שיחוק אמיתי בדמות וופל-באבל (21 שקלים) שמערבב תה ירוק לתוך הבלילה וטובל להנאתו בדיפ שוקולדי, אמורים לסדר אתכם - מי שלא תהיו - לפחות לחצי יום.
הרחבה החיצונית של ג'אנגל טי השכילה להבליט את עצמה בין המסעדות והמזללות שעוטפות את השכונות ואת הקרייה האקדמית הצמודה באמצעות כיסאות חוף ילדותיים וחמודים, והחלל הפנימי עושה את אותו דבר בדיוק עם סדרה של הסחות דעת וגירויים - מפינת מרץ' מתפקעת מאפשרויות ועד מכונת שקשוק ממגנטת.
ככה, פשוט וללא צעקות, המקום משדר את עצמו הכי טוב שאפשר. כן, בועות בצורת לבבות וצמידי מתנה בהצטרפות למועדון, אבל גם, ובעיקר, הדבר עצמו - כוס משקה ענקית, חוף מדומיין, ובריחה, גם אם רגעית, למקום שבו אפשר.
ג'אנגל טי, נעמי שמר 5, קריית אונו